אני מרגישה קצת מטופשת שכתבתי את גוש השטחיות הזו אתמול. תמיד רציתי לכתוב על זה as is, 'להגיד' בקול את המילים האלו כאן. ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה כמה פעמים והרגשתי מפגרת ושיטחית כל פעם מחדש. אז מחקתי.

דווקא בעניין הזה, במציאות הרבה יותר קל לי להתבטא, לעומת שאר הדברים שתמיד קל לי לכתוב. במציאות זו מן זריקת עקיצה כלפי עצמי, או ויכוחים שיוצאים משליטה בגלל התסכול הענק שלי שאני אוגרת כלפי זה. הייתי רוצה להתרוקן מהרבה דברים אבל אני תוהה אם כאן זה המקום הנכון, המועיל. האם עצם זה שאני אכתוב את כל הרגשות, הפחדים והשטויות שלי כאן, יגרום לי להרגיש יותר קלה, משחוררת. כנראה שלא.

לפעמים אני נוסעת ברכבת, באוטובוס, או אפילו יושבת באחת הישיבות, ואומרת לעצמי ששום דבר ממה שמפריע לי כל כך, לא משנה. שום דבר לא באמת קובע מי אני ומה האיכות שלי. בכל פעם אחרי ה'היסטריות' שלי אני מתאפסת ומבינה שהגזמתי, שמה שכל כך מוציא אותי מדעתי הוא כל כך שולי. אני הרי לא שופטת אף אחד ככה, אז למה אותי?

זה קל, זה קל יותר מהכל. זה תמיד היה וזה תמיד יהיה.

ומה שקשה זה לנסות להסתכל על הדברים החיוביים והטובים יותר. אני חושבת שזו המטרה שלי בעיקר בשנה החדשה. אין משהו שאני רוצה יותר מלהיות אופטימית, מרוצה מחלקי, נטולת השוואות. זה בומבסטי מאוד, וזה לפעמים גם מרגיש לי לא הישגי, אבל אני רוצה להאמין בזה.

אני רוצה להיות אדם טוב, קודם כל כלפי עצמי. מגיע לי.