אני פשוט מרגישה שלא משנה מה אעשה, אני תמיד אהיה לא בסדר. לא כשמשהו מפריע לי, לא כשאני טועה, לא בשום סנריה או אופציה אחרת שקיימת. אני מרגישה שאני אף פעם לא מצליחה להשתפר, להיות טובה יותר, שגם אם כל האנרגיה שלי הולכת על זה, אני בסוף נופלת איפשהו. ונמאס לי ליפול. נמאס לי שלא משנה מה אני עושה, אני איכשהו מפשלת. יש לי תחושה תמידית של חוסר ביטחון בעצמי, סוג של קטנות אמונה כזו שאני לא מסוגלת להיות טובה מספיק. קשה לי להסתכל על עצמי ועל הקשר הזה ולא לתהות מה לא בסדר פה, ובטח שלא להאשים את עצמי שאני האחראית הבלעדית לזה, לקושי הזה, למצב. ומצד שני אני שוב אומרת לעצמי שזה פשוט לא הגיוני שאני תמיד זו שלא בסדר. זה פשוט לא הגיוני שלא משנה מה יקרה, אני איכשהו אהיה זו שאיפשהו דחפה את הכל ובסופו של דבר הביאה למצב הנוכחי. נמאס לי שלא טוב לנו עד הסוף ונמאס לי שאני לא מצליחה להבין איפה הטעות, שאני פשוט אוטומטית לוקחת אותה על עצמי כי אחרת פשוט אי אפשר. אתה לא תיקח את זה על עצמך. קשה לי המרדף הזה אחרי משהו שאני לא יודעת איך לשפר. אני לא יודעת מה הבעיה שלי כי מרגיש כאילו יש לי אלף כאלו ואני פשוט לא יודעת, כנראה, להתמודד איתן. ומעולם כנראה לא ידעתי כי תמיד איכשהו דברים הסתבכו ותמיד משום מה לקחתי אותם ואת האחריות עליהם, על עצמי. זה קצת לא פייר ובכל פעם עולה בי התסכול הזה שזה פשוט לא יכול להיות, שהכל באשמתי. לא יכול להיות שרק אני הבעיה בקשר הזה, לא יכול להיות שאני מביאה את זה עלינו. מה אני עושה לא בסדר? איפה אני טועה? איפה עוד אני צריכה לשפר? אין לי בעיה לשפר אבל לא כשזה מגיע בכמויות כאלו ולא כשזו כל הזמן אני. כן, אני מרגישה כמו ילדה קטנה שכל הזמן עושים לה נו-נו-נו וכשאני מעיזה להחזיר, זה מתפוצץ. בכל פעם שאנחנו מתווכחים אני כועסת על עצמי בסופו של דבר, גם אתה מרגיש ככה, או שזו רק אני? אני כועסת על עצמי כל הזמן שאני הבעיה בקשר הזה ולכן בכל פעם אני פולטת שתלך, שתעזוב אותי כבר כי אני פשוט בעייתית. אי אפשר להרגיש אחרת עם כמו שהכל נראה. ואני גם כועסת שאנחנו לא מצליחים לשים את הדברים בין גבולות, שאנחנו מתפרצים ושאנחנו פשוט מהזוגות האלו שכנראה שהכל נראה מושלם ביניהם כלפי חוץ, ובפנים זה לא ככה וזה דורש המון עבודה. מצידי. תמיד מצידי. וכן, התסכול הזה כבר גדול עליי. גדול עליי לא להצליח כל פעם מחדש וגדול עליי שזו תמיד אני. זה מאוד ילדותי מצידי אבל אני פשוט לא מצליחה לחשוב אחרת, הכל בסופו של דבר תמיד מתנקז אצלי, לא משנה אם הנושא גדול או קטן, איכשהו זו תמיד אני בסוף. וגם כשלי מפריע. איך זה שלך יש כל כך הרבה תלונות ובכל זאת אני זו שתמיד רע לה ומתלוננת? איך הולך הלופ הזה? אני פשוט לא מבינה.

בסופו של דבר, נמאס לי ללכת לישון עם עצמי ולכעוס על עצמי, בכל פעם לקחת את האחריות שמה שקרה, קרה בגללי, ואם לא בגללי, הכל התפתח ונהיה כל כך מסובך, בגללי. נמאס לי להרגיש ככה בקשר הזה, ובכלל. וחוץ מזה, שאני לא יודעת כבר מה לעשות, לא יודעת איך לפעול ואיך לנהוג. זה פשוט מרגיש כרגע כמו משהו שאני לעולם לא אצליח לצאת ממנו, להשתפר, להבין. והכי גרוע שזה מרגיש הכי הכי לבד ככה.