אני אוהבת את הרגעים האלו שאנחנו מדברים מאוד פתוח ואומרים את הדברים as is. זה מקל עליי. מקל עליי לדעת שאני יכולה לעשות את זה ולא להרגיש רע עם מה שאני מרגישה באמת. מקל עליי שגם אחרי כמעט שלוש שנים אני יכולה להודות בפנייך ובפני עצמי שיש דברים שעדיין קשה לי לקבל או להתמודד איתם, שדברים האלו שהייתי שמחה שלא יתפסו מקום, עדיין קיימים אבל אני מודעת אליהם וזה בסדר. בסופו של דבר, זו כבר עבודה שלי עם עצמי, זה כבר הרבה מעבר אלייך והרבה מעבר למה שאי פעם תגיד או תעשה.

ואפרופו עבודה על עצמי, מרגיש לי שמשהו זז לכיוון החיובי בתקופה האחרונה, אבל אני לא יודעת על מה לשים את האצבע. קודם כל, אני חושבת שהוקל לי ברגע שידעתי שבמבחן המציאות אני אוכל להניח את חוסר הנעימות בצד ולהתרכז בהווה, ולא במה שהיה פעם. אני לעולם לא אוכל להחזיר את מה שהיינו פעם ואם אני אחשוב על זה ממש חזק, אני גם אודה בפני עצמי שהמשבצת שתפסת כל כך הרבה שנים ריקה עכשיו ואני לא זקוקה לך ולאישורים שלך יותר.

שנית, הבנתי שאני אוהבת את החיים שלי עמוסים בכל יום במשהו. משהו שהוא לא עבודה ולא מחייב מדי, משהו משחרר טיפה בסוף היום באמת נותן לי כוח וממלא אותי. ואני גם שמחה להבין שעברתי את אותה תחושת בדידות וכיום אני נמצאת באיזשהו מקום שבו גם אם אני לבד, אני לא מרגישה כל כך לבד כמו שהרגשתי אז. אני לא יודעת מה השתנה, יכול להיות שזו אני שמכריחה את עצמי להיות אקטיבית ויוזמת. ועם זאת, זה כל כך קשה הנושא הזה. עדיין כל כך קשה לי להגיד שאני רוצה, להציע, ליזום, לפעול. קשה לי להיות במקום האקטיבי יותר כי אני פשוט כל כך רגילה לפסימיות שכשאני במודעות אומרת לעצמי להתחיל ליזום, אני משתתקת.

מה שהכי קשה לי זה אשכרה לומר את מה שאני רוצה ומרגישה. לפעמים זה מרגיש כל כך טבעי וקליל ולפעמים, ובעיקר ברגעים הכי חשובים, אני פשוט לא מסוגלת. אני מוצאת את עצמי נלחמת עם עצמי פנימית ויש שם קול שאומר לי להגיד, לא להסתיר, לא למרוח את הכל במן תחושה שהכל בסדר כי הרי זה לא. אבל אני לרוב לא מצליחה להקשיב לקול הזה, אני נאטמת בתוך עצמי ומסתגרת מהכל.

התחלתי לשים לב שהציפיות שלי מנהלות אותי, אני מצפה משהו, ואני מצפה שזה יהיה ברור מאליו לאחרים כמו שזה לי. אבל זה לא באמת עובד ככה. כמה פעמים כעסתי כי ראיתי משהו כמובן מאליו אבל הוא לא היה? אני כמעט כל יום נתקלת במצבים האלו שאני שותקת אבל בו זמנית כועסת שאף אחד לא מצליח לגלות את הציפיות שלי. הכל היה יכול להיות הרבה יותר פשוט אם פשוט הייתי מדברת. אבל לפעמים כשאני מדברת אני מרגישה שלא שומעים אותי וזה בעיקר קורה בסיטואציות חברתיות יותר, לא כשאני אחד על אחד. אני משום מה נבלעת במצבים האלו, פשוט נעלמת, מוצאת את עצמי פותחת את הפה לדבר אבל בו זמנית מישהו אחר מתחיל והקול שלי איכשהו אף פעם לא מספיק חזק כדי לגבור עליו ולהמשיך את המשפט. ואני שונאת את השאלה אחר כך של "מה אמרת?" כי אני אוטומטית מקטינה את מה שרציתי לומר ובדרך כלל אומרת את אותו משפט, פשוט מתומצת יותר.

אני גם מתמצתת את הכעסים והתחושות שלי, אותי ככלל. כי ואללה, זה לא פייר שאני מרגישה לא מספיק חשובה. לא פייר שככה אתם גורמים לי להרגיש אחרי שאני כל הזמן משתדלת לא לתת לאף אחד להרגיש ככה. ואני מבאסת את עצמי שאני לא מצליחה לפתוח את הפה ולתת בראש, להגיד שאני מאוכזבת ושזה יושב לי על הלב, כבר כמעט שלושה שבועות. ובו זמנית יש לי גם תחושה כזו שאתם לא באמת כאלו חשובים שאני אמורה להתבאס ככה, אז למה זה ממשיך להעיק? גם הפגישות איתכן מתחילות להעיק עליי ולפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת שאני נפגשת איתכן רק כי עבדנו כל כך קשה על למצוא זמן וכי זה ממלא לי את הזמן ובעצם מה אכפת לי, זה הרי קרוב לי לעבודה ונוח לי. אבל האמת היא שאני לא נהנית ולא כיף לי לגלות כל פעם מחדש שאני לא עומדת בסטנדרטים שלכן, בין אם זה בעקיפין או ישירות. באמת שהגעתי למצב שבו זה כבר לא כל כך מפחיד להודות בפני עצמי שיש דברים שלא מתאימים לי יותר.