אני לא יודעת איך להסביר את התקופה האחרונה. היה לי שבוע די קשה שלאחריו הרגשתי לגמרי אחרת. זה בא בגלים ואני מנסה לתפוס את עצמי מאוזנת עד כמה שאפשר ולא לתת לדברים לטלטל אותי יותר מדי. יש הרבה נקודות אור קטנות שאני שמחה שאני מצליחה לאמץ בחזרה כמו ספורט שזנחתי אחרי הניתוח. לא מאמינה שעוד מעט תעבור חצי שנה מאז. בחודש הבא אנחנו גם נהיה נשואים בדיוק שנה ואני כבר עכשיו יכולה לומר בפה מלא שהשנה הראשונה היא אכן הכי קשה. אני לא יודעת למה, כי הרי לא באמת השתנה משהו, אבל היה לי יותר קשה מבעבר. הריבים שלנו תמיד יכלו להתפוצץ ותמיד ידענו להסתדר בחזרה ואף פעם לא היה ויכוח או תהייה האם נצליח לעבור את המכשול הזה, אבל הפעם אני מודה שלי היו חששות, שהיו פעמים שהסתכלתי על הקשר הזה ממבט על ואמרתי לעצמי (ולך) שאני לא רוצה להיות במקום הזה, כי הפיצוצים האלו הם יותר מדי מזכירים ודומים למערכות יחסים הקודמות שלי, ואני לא רוצה להיות שוב במערכת יחסים שהיא לא יציבה, שהיא אגרסיבית כל כך. זה אלים, זה רעיל, זה משהו שאני לא רוצה שבעוד כמה שנים הילדים שלי יגדלו לתוכו. ראיתי אותך נשבר קצת באותה דקה כשאמרתי את כל זה ובעיקר כשאמרתי (והתחרטתי אחר כך) שבפעם הבאה אני לא אשאר ולא אתן לזה עוד הזדמנות. אני פשוט מפחדת לפעמים, אני מפחדת על הקשר הזה כי הוא כל כך טוב וכל כך נכון לי ואני יודעת שהוא כל מה שהייתי צריכה בחיים שלי, היציבות שלך והרוגע שתמיד אפף אותי כשהייתי איתך, לא סתם ההורים שלי כל כך אהבו את האפקט שלך עליי, כי הרי מעולם לא הייתי באמת רגועה במערכות יחסים שלי. והרבה פעמים אמרתי לעצמי שזו אני אשמה, כי אני פשוט בנאדם קשה. אני בנאדם קשה שחי עם בנאדם שהוא גם לא קל, אבל בטח שלא קשה כמוני. והרבה פעמים מצאתי את עצמי נאבדת בתוך כל הקושי הזה ונשבעת שלפעמים כל מה שאני רוצה הוא להרגיש כמו שאני מרגישה אחרי כוס יין או בירה. רוצה את השיחרור הזה, ההרגשה שהכל בסדר, שלא הכל חייב להיות מתוקתק, שלא הכל חייב להיות מושלם, שנוח לי בגוף שלי, בעור שלי. יש דברים שאני פשוט לא מעיזה להיות כשאני לא במוד הזה, ו90% מהזמן אני הבנאדם הסגור, המופנם, הביישן, זה שבאמת מפחד להיות הוא. ואי אפשר להאשים אף אחד חוץ מאת עצמי, כי אני נתתי לזה את המקום שלו, כי טיפחתי את זה במשך שנים. הרבה מהפחדים שלי מגיעים מדברים שלא הצלחתי לשחרר במהלך השנים וזה עדיין מהדהד אצלי בראש, כל סיטואציה דומה אני מוצאת את עצמי פועלת בדיוק כמו שפעלתי לפני כן מתוך פחד שההיסטוריה תחזור על עצמה והכל יקרה מחדש, רק עם בנאדם אחר. אני באמת מנסה לשחרר דברים אבל אני פשוט לא בנאדם משוחרר מטבעי אז זה נורא קשה. קשה לי לבנות לעצמי מחדש את כל הביטחון העצמי כי הוא אף פעם לא היה שם. יכול להיות שאני לא אוכל לעולם להיות באמת שלמה עם עצמי? שאף פעם לא אוכל להיות הבנאדם הנינוח הזה? שתמיד אחפור בעבר וארשה לו לרדוף אחריי?