תחושות טובות באות והולכות כל הזמן. אושר הוא בחירה ואני לא מצליחה להכריח את עצמי לבחור רק בו. הכל בסדר ויחד עם זאת אני חסרת אנרגיות.

אני מקנאה בך. באמת. שונאת את זה אבל זו האמת. מקנאה בזה שאתה מצליח לקחת את החיים כמו שהם ולא להתרגש מזה. אין לך יום טוב או יום רע, יש לך פשוט ימים שבהם אתה יותר עייף, אבל לעולם לא כי רע לך, או כי משהו חיצוני שיבש לך את השגרה. אני הבנאדם הזה בקשר שמוריד את שנינו למטה. אתה במעקב קבוע עליי ועל הרגשות שלי, איזו מן אישה אתעורר היום – הממורמרת או הכייפית? אני מעריכה כל כך שכל מה שאתה רוצה שזה שאהיה מאושרת, אבל זה הפך להיות העבודה השנייה שלך ואני ממש לא רוצה להיות עבודה בשבילך. אני לא רוצה שתתכוונן כל הזמן לנסות לשמח אותי ולעודד אותי, אני לא רוצה להיות העול הזה והבנאדם הזה. אני שונאת את ההשתקפות הזו שאני מקרינה כלפי חוץ, שלא משנה מה יקרה אני אף פעם לא אהיה מספיק מרוצה. אני לא רוצה שאנשים מבחוץ יצליחו לערער אותי ולטלטל אותי מבלי שהם בכלל יזכרו שכך הם עשו.

אני מצטערת על האנוכיות אבל איך קרה שאתה המצליח יותר בתחום החברתי, ההוא שיש לו יותר עיסוקים וחיים ממה שיש לי? איך כל האישיות שלי התכווצה לכדי משהו לא חשוב עד כדי כך, שאף אחד לא באמת מוצא בי עניין חוץ ממך? זה שובר אותי כל הזמן, זה מתעופף אצלי בראש כל הזמן. מה, גם לי אמור לא להיות אכפת, כדי שאחרים ישימו לב אליי? הרי אתה לא באמת צריך את זה, אתה לא בנאדם חברתי כמוני, אתה לא משתוקק לדבר עם מישהו ולשתף, זה לא עוזר לך, אתה לא מנתח סיטואציות, אתה לא אוהב לפרוק את הכל ולדבר ולדבר ולדבר ולדבר. אני כן. אז איך קרה שלי אין עם מי? איך קרה שהלכת לעבודה שבה אתה הבנאדם החברתי, המלכד? איך אני, בתפקיד שלי, שחלק גדול ממנו הוא ללכד ולהכיר את כולם, הפכתי לשולית, לפונקציה, לזו שאף אחד לא מכיר מעבר לדברים השיטחיים וגם לא מחפש להכיר? איך קרה שאני אשכרה זקוקה לעזרה חיצונית, מהנעה של אנשים אחרים שכנראה אכפת להם קצת יותר מלאחרים, בשביל שאנשים ישימו לב אליי? ואיך אני אמורה להרגיש כשאני יודעת שהכל התחיל לזוז רק כי מישהו אמר וציין, איך מסכנה שכמותי מצטיירת בפני כולם במצב הזה? זה מטריף אותי כל הזמן עד כמה שנהפכתי לרוח רפאים, לשקופה.

כן, המצב השתפר ואני צריכה להמשיך הלאה. אני יודעת שאני צריכה לעשות צעדים, למרות שעשיתי והפסקתי כי התאכזבתי, אבל אני עושה. אני באמת עושה. למה אף אחד אחר לא עשה עד עכשיו? איך קרה מצב שבו מעולם לא עשיתי שום דבר לבד או עם חברה, שהביא אותי לכך שהיום אני מפחדת פחד מוות וזה מונע ממני לעשות. לא חוויתי חוויות מעבר לשהות שלנו ביחד, וגם לא לפנייך, לא פיתחתי את היכולות שלי כבנאדם עצמאי וזה נעצר שם. ועכשיו, שכסופסוף יש לי הזדמנות ופירגון כזה גדול ממך, אני כמו ילדה קטנה שעוד לא גדלה מספיק כדי להיות עצמאית.

אתה טס, נוסע, קוראים לך, מזמינים אותך, הוואטסאפ שלך מפוצץ בקבוצות, אתה נלקח בחשבון. איך אני לא? איך זה שאצלי זה לא המצב? איפה טעיתי?...