אני ממש שונאת
את זה שאני לא מצליחה להתפקס על החיוביות ואני פשוט נותנת לכל החרא לסחוף אותי כל
פעם מחדש. כל יום מחדש. אני שונאת את זה שזה אוטומטית מרחיק אותי ממך, שבמצבים
האלו אני מרגישה שאתה לא מצליח אף פעם לומר את המשהו הנכון הזה, או אפילו להיות שם
בשבילי כמו שאני רוצה שתהיה. שום דבר לא מספיק לי וכנראה שזו עובדה. עובדה שאני לא
יודעת איך להתמודד איתה ולא יודעת איך לשנות בתוך הראש שלי את הגישה שלי לחיים.
אני נופלת ומועדת מכל תאקל שעומד בדרך שלי ובמקום להתנקות מהנפילה ולהמשיך הלאה,
אני מתכווצת לתוך עצמי, מתרחקת, נשאבת לתוך הבאסה והתחושות הרעות ושוכחת מכל מה
שלפני רגע, שעה או יום, שימח אותי וגרם לי להרגיש אפילו בקצת יותר טוב.
אני מתגעגעת
לימים טובים, שהעבודה הייתה חלק גדול מהשגרה שלי אבל היא הייתה חלק חיובי וממלא
ולא באמת הרגשתי חוסר כזה גדול כמו שאני מרגישה עכשיו. צחקתי, שיתפתי, הקשבתי,
הייתי חלק פעיל. היום אני עוד שלוחה של התפקיד שלי, ולא יותר מזה. אני פועלת כבר
כמעט שנה וחצי מתוך מקום שכלתני שאני לא מתחברת אליו עד הסוף ושאני כל הזמן מקווה שהוא
יילך וישתפר ועובדתית, הוא לא ממש. הגלים האלו שבאים והולכים רק הופכים את זה ליותר
קשה, כי זו תמיד תקווה קטנה שהכל ישתפר ויתאזן וזה לא, זה חוזר למטה. וכמה דיבורים
עם עצמי אוכל עוד לעשות עד שאוכל להגיד באופן ברור ובקול שנמאס לי ושזה כבר לא
משנה מה יקרה, אני לא רוצה להיות פה. מצטערת.
ולא פעם אני
חושבת שאולי זו אני שמקשה על עצמי כל כך ועל החיים שלי, אולי אם הייתי מצליחה
לשנות את הגישה שלי מהשורש שלה, הייתי יכולה לצמוח טוב יותר ולראות את העולם באור
טיפ-טיפה ורוד יותר. אני יודעת שאני אשמה, אני יודעת שבהרבה מהמקרים אני מורידה לעצמי
את הרוח מהמפרשים. אני לא מכירה דרך אחרת מלבד להיאחז בדברים הטובים שיש לי כרגע,
וזה פוגע בי כל הזמן, כי ברגע שמשהו נעלם לי, התחושה הטובה גם נעלמת איתו, ואני
נשארת ריקנית. הייתי קמה כל כך הרבה בקרים ואומרת לעצמי שמהיום אני בוחרת להיות
מאושרת, בלי להיאחז במשהו פיזי או רגשי שקיים, פשוט מאושרת, כמו שאני, איך שאני, מכל
מה שמונח איפה שהוא מונח. וכמה לילות אני אומרת לעצמי, כל כך כל כך הרבה שנים –
"תודה על כל מה שיש לי, וגם על מה שאין לי", ובבוקר מתעוררת ריקנית
ומבואסת, על מה שפאקינג אין לי. נשברת כל פעם מחדש, מתבאסת, נפגעת, נסגרת ומתרחקת.