יום לפניי שהחודש נגמר, רציתי להגיד שהחודש הזה היה עמוס מכל בחינה אפשרית. ולפעמים כבר קשה לי נורא להתמודד עם הכל, כי אין לי את הדקה הזאת לנוח אפילו יום אחד. אני במרתון נגד הזמן, מנסה להספיק כל כך הרבה דברים, מנסה להצליח. השילוב הזה של כל מה שמתרחש לפעמים כל כך מתיש אותי וכל מה שאני רוצה זה לטוס מכאן לכמה ימים, רק בשביל לשבור את השגרה. לפעמים זה מרגיש הרבה מדי, אבל לפעמים אני אפילו קצת גאה בעצמי שאני מצליחה, למרות הקושי, לנהל את הכל בצורה כזאת. :)

מותשת.

העיניים שלך עדיין בוהקות ויפות בדיוק כמו שהן היו. מן צבע חום בהיר מיוחד כזה שכל הזמן נוצץ. אבל מה כל זה שווה כשלא היית מסוגל להסתכל עליי? היית כל כך קרוב אבל גם כל כך רחוק ממני. הרגשתי כאילו יש בינינו חומה. איפה כל מה שהיה פעם? ולא המגע הפיזי, אלא הרגש הזה כשאנחנו מדברים. היית מנוטרל, אטום, לא אתה. ואני בכיתי כמו מטורפת רגע לפניי שנפגשנו כי הייתי כל כך לחוצה ופתאם הדבר הקטן ביותר בעולם הצית אצלי את כל מה ששוכב בפנים ולא עוזב לרגע. הסתכלתי עלייך וראיתי איך הכל נהרס. אין ידידות פתאם, יש רק זכרון של מגע פיזי ורגשות. אין יותר אני ואתה, ואיפשהו הבנתי את זה אתמול. הבנתי את זה שכל השנה הזאת איפשהו בתוך תוכי היית הבחור הזה שקיוותי שיהיה שלי מתישהו, אבל כבר מיותר לחשוב על זה, זה הרי כל כך לא מציאותי מבחינתנו.

הכל פשוט סתמי. כמו דומינו, כל אבן נופלת ומפילה אחריה את האבן השנייה, וזה פשוט לא נגמר. אני לא יכולה ככה יותר. כואב לי הראש ולפעמים אני מתחרטת שכל המציאות הזאת היא אמיתית, ואמיתית דווקא אצלי. יש לי מן תכונה כזו שאני לא יודעת מתי להגיד "דיי", ואני סופגת וסופגת עד שכבר אין לי כוח. אני מביאה את עצמי למצב שקשה לי לנשום, שכל מה שאני רוצה זה לשכב במיטה בשעה 7 בערב ופשוט לישון, לא להתמודד. אין לי חשק כבר לשום דבר, מצידי לא לראות, לא לדבר ולא להיות עם אף אחד, העיקר שיהיה שקט. כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי אומרת שבחיים לא חשבתי שהמצב יגיע למה שהוא עכשיו. ורגע אחד אני הכי חזקה בעולם ואני עומדת על שלי ומחזיקה את הדמעות בתוך הגרון, ורגע אחר אני הבחורה המסכנה הזאת. ואבא צדק. הוא צדק כשהוא אמר שאני פשוט סמרטוט שכל אחד שעובר מרשה לעצמו לנגב ולדרוך עליי את הרגליים שלו. ואני שותקת, אני כל הזמן שותקת. אני חזקה בלדבר, אבל במעשים קצת פחות. ואחר כך אני מתפלאה למה המצב נראה כמו שהוא נראה. אם היה לי טיפה כוח לקבל החלטה ולעמוד בה, אולי הייתי מחייכת עכשיו, ולא להיפך. וקשה לי שאני יודעת מה אני רוצה ומה מגיע לי, אבל אין לי קול להגיד את זה בקול. אין לי מספיק כוחות שמחזיקים אותי. אני ננעלת על החלטה מסוימת, וכשאתה ניצב מולי, אני פתאם לא מסוגלת לדבר. אני נשאבת לתוכך כמו אוויר, כמו כלום.

הבטחתי לעצמי הבטחות שגם אותם אני לא מצליחה לקיים.