אם חשבתי ממש לפני כמה שעות שאני לא רוצה ולא צריכה לוותר עדיין, המחשבה הזו שונתה מיד לאחר שהוא הוכיח לי בצורה הכי מכוערת שיש שאין טעם להתאמץ יותר כי הוא לא רוצה שום קשר.

אז שוב מצאתי את עצמי בסיטואציה הזו שאני מתאמצת ומשתדלת ולמרות הכל, הכל מתפוצץ. אבל לא נורא, אני אסתדר, כבר הוקל לי.

עריכה (22.10):

אחרי כמה שעות הכל שוב התפוצץ, והפעם בצורה עוד יותר מכוערת. החל מאותו רגע הבנתי כמה שהבנאדם לא שווה את זה, ועד כמה שהוא גרם לזה שהאהבה שלי אליו תרד כמעט ב50%.

מתחילה דרך חדשה. אין מצב שאני חוזרת אחורה ובטח שאין מצב שאני נותנת לעצמי לשקוע.

לא מצליחה להירדם.

שום דבר לא מצליח לי לאחרונה, הרבה רגעים של שמחה מהולה בעצב, והרבה עצב. לא משנה כמה אנסה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת ולא משנה כמה אנסה להראות לעצמי דברים שהם קצת מעבר, כדי שירגיש לי טיפה יותר טוב, דבר לא משתפר. אז רגע אחד הכל פתאם מרגיש יותר טוב, אבל ברגע אחריו הכל מתפורר.

אני מרגישה כלואה בתוך בור ללא יכולת לטפס חזרה למעלה. אין אף אחד, וגם אם יש אז זה ממש לכמה רגעים. בכל רגע שאני מוצאת משהו שמשפר טיפה את מצב הרוח שלי, אני פתאם רואה את המציאות, את המציאות שלי, זו שאני חיה בה, וקשה לי להתמודד איתה. אני אשקר אם אגיד שאני לא מנסה להתמודד, אני הכי רוצה לעבור את התקופה הזו, אבל כרגע האור בקצה המנהרה לא מאיר לי. בכל פעם אני מתפלאה כמה שהכל פשוט בשבילו, וכמה שאני נלחמת עם השיניים שלי על כל שנייה. חשבתי שאולי כואב לי פחות, אבל לא כואב לי פחות. בכל פעם שאני רואה תמונה או שיחה נוספת שלו עם מישהי אני מבינה עד כמה כואב לי באמת, ועד כמה שהצוק הזה שיש לי בחזה לא עובר ולא מרפה.

אני נלחמת עוד ועוד ועוד ועוד בשביל דבר שאני עדיין מאמינה שאוכל להציל. אני נלחמת על טיפת הקשר הקטנה שיכולה להישאר אם רק אשתדל עוד קצת.... אבל כבר אין לי כוח. אין לי כוח להיפגע, להיעלב, לכאוב, להיעצב, לבכות.... אבל אני עדיין לא מרפה, לא עד הסוף.

איך בכלל נפרדים ממשהו נפשית? איך בכלל מרפים? עם העובדה ששום דבר לא יילך בינינו בתור בני זוג כבר סוג של למדתי לקבל, אבל עם הניתוק הסופי מהרגשות וממנו בכלל קשה לי לקבל. אני אבודה, אני אבודה בתוך הבור הזה שאליו נפלתי, אני לא יודעת מה לעשות, מעולם לא הרגשתי כל כך חסרת אונים ומעולם לא התנפצו לי כל התקוות וכל הציפיות בצורה כל כך כואבת.

יש לי מן תקווה כזו שאולי, למרות הכל, הכל יוכל להסתדר מתישהו.

הפייסבוק הושבת, מספר מכובד של פוסטים הועברו לטיוטה ובבלוג השני שלי נמחקו 63 פוסטים מהארכיון. אני צריכה חופש, קצת שקט מאותם דברים שלא בדיוק מועילים לי עכשיו. אני מנסה למצוא את עצמי בכל הבלאגן הזה, אבל אני לא מצליחה. אני מוצאת את עצמי הולכת וחושבת על אלף דברים במקביל, ולרגע אפילו שוכחת איפה אני נמצאת, אני הולכת לישון עם אף מנוזל ודמעות בעיניים כמעט כל לילה, ובכל הזדמנות נוספת שיש לי, בכל רגע שלי עם עצמי, אני לא מחזיקה את עצמי ומתפרקת. יש לי הר בתוך החזה שאני לא מצליחה להוציא, לא משנה כמה אבכה, זה לא משחרר ממני שום עול. אין לי עם מי לדבר על כל מה שאני עוברת, הבנאדם היחיד שיכול להבין לא יכול להיות האוזן הקשבת הזו שאני מחפשת, כל החברות והמשפחה לא באמת היו איתי במאת האחוזים בכל התקופה האחרונה, אז איך אוכל להתעלם מכל מה שקרה ופשוט להתחיל לדבר איתם על זה? מעולם לא הרגשתי כל כך הרוסה מבפנים, חנוקה כל כך וזקוקה למישהו שיקשיב. הפעם זה אחרת, הפעם שוב דבר, גם אם ארצה וגם אם לא, לא יוכל לקרות כי כשאין אהבה, אין בעצם כלום. הוא אמר לי לוותר, אמר שאין מה לעשות וזה המצב, ואני כל הזמן חושבת לעצמי איך הוא מצליח לעשות את זה ופשוט להרפות טיפה את היד ולשחרר, ולמה אני לא מסוגלת לעשות את זה, למה אני לא מרפה ולא נותנת לכל זה ללכת כבר, הרי הוא וויתר, הרי אין לי טעם להמשיך לאחוז בזה כל כך חזק. אמרו לי שאני צריכה לתת לזה ללכת, שאני צריכה להגיד לעצמי שעשיתי את כל מה שיכולתי, שהשקעתי את כל כולי ואפילו מעבר, ואם זה לא עובד למרות הכל, לעזוב.... אבל איך עושים את זה? איך עוזבים פתאם משהו שלא נתתי לו ללכת במשך כמעט 3 שנים, איך עוזבים דבר שבשבילו הייתי מוכנה לעשות כל כך הרבה, אפילו מעבר לכוחותיי?

הוא גם אמר שהזמן יחליש את הכאב וישכיח הכל, אבל לפעמים לזמן לוקח יותר מדי זמן.

ואבד לי התאבון לאחרונה.

http://www.youtube.com/watch?v=mlaWgPmKpg4