אין כלום. אני חוזרת כל יום לאותה שגרה, כל יום לבד, כל יום אותם דברים. התעייפתי כבר מלהרגיש שאין לי אף אחד. ואני שונאת את המילים האלה ביחד ושונאת במיוחד כשהן יוצאות לי מהפה, אבל זה פשוט ככה. ואני כל כך כועסת לפעמים. כל כך כועסת שנתתי לך את כל מה שיש לי ואפילו מעבר, כועסת על זה שבזבזתי עלייך כמעט 4 שנים, ואפילו לא עשית אותי מאושרת. אז למה לה זה מגיע ולי לא? למה אותה אתה אוהב ואותי לא אהבת? למה אתה לא מפחד להראות לכל העולם שהיא שלך, ואותי, באיזשהו אופן, הסתרת מכולם? למה כל זה לא מגיע לי, אם נתתי לך מעל ומעבר? אני אפילו לא בטוחה שהיא נותנת לך חצי ממה שאני נתתי. ואני גם כועסת על עצמי ועל כל הטיפשויות האלה שילכו איתי לנצח. אבל יותר מזה, אני כועסת על עצמי שאף פעם לא ידעתי לעצור את עצמי בזמן. תמיד משכתי דברים, רצתי אחריי אנשים, החלטתי והתחרטתי, המשכתי למשוך, וכל זה בידיעה שאני זו שבסוף אפגע. אפגע ואשאר לבד.

ואני כבר מפחדת לתת לעצמי לבטוח במישהו.