אני מודה שנמאס לי להתלונן ודי עצוב לי שאני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שבו אני רואה את חצי הכוס שלמה, ולא רק את הריק מסביב.

דברים משתפרים, ובאיזשהו אופן גם נהיים נורא נוחים במצבם הנוכחי. הייתי רוצה לשפר הרבה דברים אבל קצת מעייף אותי להילחם בזה כל כך. ואם לומר את האמת, אני מרגישה שהריבים והכעסים לפעמים כל כך מיותרים, קצת קשה להודות, אבל אולי מאולצים. אולי אני באמת בוחשת באותם כעסים ואכזבות כבר יותר מדי זמן, אולי עדיף לי לשחרר, כי אין לי מה לעשות מעבר לזה. הקריאות הקבועות שלי של, "אני מתמודדת עם המון דברים" ו"קשה לי, נמאס לי, עצוב לי, אני לבד", קצת נמאסו עליי. הבנתי שאני כן באיזשהו אופן מרחמת על עצמי, מלקה את עצמי על התקופה האחרונה, על הטעויות שלי, על העבר שלי, על כל מה שאין לי ויש לאחרים. אני כל הזמן מגיעה למסקנה הזו שאצל כולם יותר טוב מאצלי, אבל אני באמת מאמינה בזה? בחרתי להסתכל על כל החרא יותר מדי זמן, בחרתי לקנא, לכעוס, להתחרט, לנבול. אני לא רוצה יותר.

ולפני כמה ימים פשוט הבנתי שאושר זו החלטה שבכלל לא קשורה לכל מה שמסביב. הייתי רוצה לבחור בה, אז למה זה מרגיש קצת מפחיד? אולי כי פשוט התרגלתי למצב ביניים הזה שבו כלפי חוץ הכל נראה די בסדר, אבל בפנים אני פשוט נבולה ועצובה. אני מבינה לאחרונה שאני מסתכלת על האנשים סבבי ורוצה להיות מאושרת, בלי יותר מדי סיבות ללמה כן או למה לא. פשוט להיות עם אנרגיה טובה, לקבל את הכל ולחבק, לשמוח על מה שיש לי, כי אולי אין לי את כל מה שאי פעם רציתי או שהייתי צריכה, אבל יש לי לא מעט. הייתי רוצה להיות כמו דודה שלי, שבכל פעם שאני מדברת איתה, מסתכלת עליה, יש לה פשוט אופטימיות כזו מדבקת, שתמיד גורמת לי להסתכל לעצמי בלבן של העיניים ולהבין שאני אפילו לא קרובה לזה, ולמה בעצם? אולי נקודת החולשה שלי היא שאני לוקחת הכל יותר מדי קרוב ללב, יותר מדי אישי ורגשי, אולי אני פשוט סוחבת על עצמי את כל העולם ואת כל החרא שאפילו לא תמיד קשור אליי, ובאיזשהו שלב זה פשוט נהיה יותר מדי.

אני מרגישה טוב יותר בימים האחרונים, למרות הנפילות הקטנות. אני חושבת שכל השליליות של התקופה האחרונה פתאום מרגישה לי משתלמת. דברים גרמו לי פשוט להתמודד בכוח עם עניינים לא פתורים שהעדפתי לטאטא מתחת לשטיח ולהצהיר בקול רם, כל פעם מחדש, שאני לא אוהבת אותם ולא מתחברת אליהם. הדבר הזה שגרם לי להתמודד בכוח עם מה שכל כך הוריד מהבטחון העצמי שלי, בדיעבד אולי עוזר לי לבנות את הבטחון העצמי שלי ולקבל את עצמי כמו שאני סופסוף, ללא מסכות וללא התחכמויות. אני שמה לב לדברים הקטנים האלו כל הזמן, הם קורים בשקט-בשקט ואני תופסת את עצמי חושבת עליהם אבל לא מעיזה להודות בהם, אולי מאותו פחד שהורגלתי אליו.

הלוואי שזה ימשך, והלוואי שלכל זה יצטרפו עוד דברים שאני כרגע מתקשה עדיין לקבל. אני רוצה לדבר את כל זה בקול רם אבל אני קצת דואגת שאגיד דברים לשווא, כי אולי הם לא יחזיקו זמן רב מדי. אני מרגישה הקלה אבל עדיין לא מרשה לעצמי להודות בזה עד הסוף. בינתיים.

כשהייתי קטנה, תמיד הייתה לי הגדרה למשפחה, לאיך שאני רואה ורוצה שהיא תהיה, וזה מעולם לא השתנה, לא משנה כמה שנים עברו.

והיום אני מתסכלת על עצמי ומפחדת שאני לא אוכל להגשים את ההגדרה הזו שלי, את מה שרציתי כל חיי. הפחדים שלי לא מאפשרים לי, אני מרגישה חנוקה, כלואה, ואחריות על מישהו אחר, וזה לא משהו שאני מרגישה שאני יכולה להכיל עכשיו. אני בעבודה עצמית מאוד אינטנסיבית, לפחות ככה אני מרגישה את זה, ואני לא מסוגלת להתפנות למישהו אחר. ולא פעם זה לקח אותי לשאלה של איך לעזאזל ניהלתי מערכות יחסים כאלו ארוכות אם מעולם לא הפסקתי לעבוד על עצמי ולנסות "לטפל" בכל מה שיושב עליי. ומכאן, זה מוביל אותי לעניין הלבד, ששם אף פעם לא הייתי מסוגלת לאפשר לעצמי להסתדר. זה מפחיד אותי, ועוד יותר מפחיד שלפעמים גם כשאני לא באמת לבד, אני מרגישה ככה כי אין לי תשומת לב. אני מרגישה כמו חתיכת תינוקת, אבל לפעמים אני תופסת את עצמי זועקת לתשומת לב, בעקיפין ולפעמים אפילו ישירות. בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי מנסה להירגע עם זה, מנסה לקבל את הלבד הזה ולא להירתע ממנו, אבל אני עדיין לא מוצאת את עצמי שם.

ננעלתי והתנתקתי יותר ממה שאי פעם חשבתי שאעשה, וזה סותר כל כך את עצם העובדה שאני פשוט רוצה להכיר אנשים, שאני פשוט רוצה חברה שתהיה כאן בשבילי במלוא מובן המילה, שזה יהיה הדדי, כמעט כאילו רק שתינו בעולם. מעולם לא התיימרתי שיהיו לי אלפי חברים, מעולם לא רציתי לצאת כל סופ"ש, לחגוג עד אור הבוקר, להכיר את כולם, רציתי רק מישהי אחת שתכיל אותי, וזהו. וכבר הרבה שנים שאין לי את זה, אני לא יודעת אם זה הטוטאליות שלי כלפי הבן זוג, אני לא יודעת אם זה הטעויות שלי, אם זה כי אני פשוט אני וזה לא מתאים לכל אחת, אבל בכנות הכי גדולה שלי, אני בסך הכל רוצה מישהי שתרצה בחברתי, לא עוד כאלו שנמצאות קרוב בלת ברירה, כי הבני זוג חברים, כי המשפחות מכירות מאז ומתמיד, אני רוצה חברות אמיתית שאני לא יודעת אם אני כבר מאמינה לה. החוויות שלי בחצי שנה האחרונה הרעידו את כל מה שחשבתי על הנושא הזה, ובאיזשהו מקום, עם כל הכאב והפחד שלי, העדפתי ואני עדיין מעדיפה להיות לבד ולהתנתק, מאשר להיות לא רצויה ועול על מישהי. ואני לא רוצה להתפשר יותר רק בשביל לתת לעצמי תחושה מדומה שאני משהו עבור הצד השני. אני באמת רוצה להיות משהו, ואני לא רוצה שיקחו אותי כמובן מאליו.

אז אני מנסה בכל אפשרות להראות את עצמי ולצאת מגדרי כדי לעשות דברים שעבור אחרים הם נורא קלים ופשוטים כמו ליזום, כמו להציע, אבל ככלל שהזמן עובר ואני רואה שהצד השני שוב לא מעוניין, אני שוב נאטמת, נפגעת. אני כל כך מנסה ולעזאזל, למה אף אחת לא רואה את זה? אז כתבתי כאן פוסט וביקשתי לדבר עם מישהו כי באמת רציתי להכיר, אבל יחד עם זאת, נתקפתי חרדה שיגלו עליי פרטים, שאני לא יודעת עם מי אני מדברת בצד השני, שאני לא מכירה, וזה שוב אטם אותי. ושוב לא צלחתי.

ואולי אני לוקחת את זה קשה מדי, את הכל. אולי אני פשוט צריכה להניח לדברים להיות כמו שהם ולזרום עם זה, ובאיזשהו שלב הדברים פשוט יסתדרו, אני לא יודעת. הייתי רוצה לנתב את החיים שלי לכיוון טוב יותר ובריא יותר, ואולי התקופה הזו היא הפתרון שלי.

אבל באמת, באמת שניסיתי להגשים את התמונה הזו שראיתי בראש.

יש לי הרבה מחשבות, ואחת מהן, שמהדהדת המון בזמן האחרון, היא שאני לא בשלה עדיין לשום דבר בחיים הבוגרים האלו. זה מכניס אותי ללחץ נפשי שאני צריכה לפתור כל כך הרבה דברים עם עצמי, וזה צריך לקרות ממש בשנים הקרובות. מעבר לזה שזה נמשך יותר מדי זמן, אני פשוט מרגישה דיסוננס מאוד גדול בין הסטטוס שלי עכשיו והגיל שלי, לבין הדברים שאיתם אני מתמודדת. אני מרגישה שאני מתמודדת עם יותר מדי דברים שתופסים יותר מדי נפח בחיים שלי, והבעיה היא שאני לא יודעת אם אני אי פעם אצליח לפתור אותם איכשהו, יש לי תחושה שזה יהיה יותר קבלה של הדברים, מאשר התמודדות איתם. ואני באמת בתוך תוכי לא רוצה לקבל את הדברים האלו, אלא להתמודד איתם. נמאס לי לקבל הכל, נמאס לי להשלים מתוך ייאוש עם מצבים ובעיקר נמאס לי לוותר. מצד שני, לפעמים אני מרגישה שאין בי יותר כוחות להתמודד כל הזמן. יש דברים שטבועים בי מגיל כל כך צעיר וכל כך חזק, שאף אחד לא הצליח לשנות את החשיבה שלי לגביהם, והם נגררים איתי לאורך כל השנים.

את הקשר עם אבא שלי מעולם לא אוכל להציל, ואני בספק אם אני רוצה. כל הזמן הזה ניסיתי להיות טובה בעיקר בגללו ובעיקר על פי המדדים שלו. מעטים הפעמים שהתעמתי לגבי זה. אבל כבר כל כך הרבה שנים שאני לא רוצה להיות במקום הזה, אבל אני תקועה כל כך, מצד שני, שאני לא מצליחה להשתנות. יש לי קבעון עצום שמזיק לי בכל תחום בחיים, בכל קשר בין אישי. עצוב לי שהכל נגרר עד הנקודה הזו. עצוב לי שאני מרגישה שזה גדול עליי.

ולאחרונה, יש בי מחשבות שכל הזמן עולות ויורדות, יום אחד פשוט הבנתי שלתוך המחשבות שלי נכנס איזשהו רציונל שמאלץ אותי לחשוב שנה, שנתיים קדימה. ואז התחיל הלחץ שאני עדיין לא שם ולא קרובה אפילו. פתאום הבנתי שכל הissues האלו כבר לא במקום, לא יכולים להמשיך איתי. אבל אני עדיין לא שם, אני לא שם מבחינה רגשית. אני לגמרי מבינה, אבל אני לא יכולה עכשיו, אני לא הצלחתי כל כך הרבה שנים, אז איך אצליח עכשיו? יש בי כל כך הרבה כעס ותסכול על הכל, כל כך הרבה קנאה שמגיעה נטו מהמקום הזה שמגיע לי, אז למה אצלי זה לא ככה? וכל כך הרבה תחושות של חוסר קבלה וקיבינימט עם הכל, זה פשוט לא פייר. זה לא פייר שאני לבד, זה לא פייר שאין לי אף אחת שאני יכולה לקרוא לה חברה, זה לא פייר שכל השדים האלו אוכלים אותי כל כך הרבה שנים ואני לא מצליחה להתנתק מהם, זה לא פייר שאני בזוגיות טובה ומוצלחת, אבל עדיין אצל אחרות זה נראה טוב יותר, שלם יותר, שמח יותר. האם אני באמת חושבת שהזוגיות שלי פחות טובה?

אני נמצאת במקום כל כך הרבה יותר טוב ממה שהייתי בעבר, אבל השדים מפעם רודפים אחריי ואני נכנעת להם, כל הזמן. אני טובה יותר וחזקה יותר ממה שהייתי אבל אני עדיין רואה לנגד עיניי את כל מה שאני צריכה לעבור, את כל הדברים שאני צריכה להתמודד איתם. ומאיפה מתחילים? הכל כבר נהיה כל כך חלק ממני ואני עייפה מלעקור כל הזמן את הבעיות מהשורש שלהן, זה כואב לי וזה קשה לי. אני מפחדת פחד מוות להתמודד עם הכל, אני מפחדת בעיקר מלהגיד את כל זה. שנים שאני כבר כותבת כאן, ואני פשוט אוהבת את זה, אבל כמה באמת מכל מה שכתבתי אי פעם, יצא החוצה כמו שהוא? אני נוטה לייפות את המילים, לדבר אותן בצורה מרשימה ומכבדת, ולא כמו שהן, כמו שבאמת בא לי לומר שנמאס לי ולצעוק. מעולם לא הקאתי את כל החרא שיש בי מול אותם אנשים שאחראיים לזה. אני לא רוצה יותר לעדן את זה – אני לא יכולה לאהוב את עצמי ואת החרא שיש בי, כשהאנשים הקרובים אליי לא מקבלים אותו, לא מקבלים אותי. מעולם לא הייתי אני ותמיד ניסיתי להיצמד למה שביקשו ממני, שנאתי את מה ששלי כי בכל פעם שהייתי משהו שאהבתי, נאמר לי שזה לא מספיק טוב או יפה. ובכל פעם שמשהו היה משתחרר ממני, כי כבר אי אפשר להחזיק את זה בפנים, אף אחד לא היה מקבל את זה, אף אחד לא היה מעריך שסופסוף דיברתי, היו קוטלים אותי. ולכן אני פועלת מפחד, לכן אני לא אני ואני מעולם לא אגיד בביטחון את מה שאני חושבת, אוהבת, רוצה. תמיד יותר קל להתפשר ותמיד יותר קל להקטין את עצמי ואת המילים שלי לכל כך כל כך קטנים, עד שהם בלתי נראים לי.

ואני כועסת, אני באמת כועסת. אני כועסת על כל השנים האלו ואני כועסת על זה שמעולם לא הייתי אני ומעולם לא התעקשתי על זה. אני כועסת על הויתורים שלי ועל המצבים שבהם ידעתי שאני עושה טעות, ובכל זאת הכל היה חזק יותר מהרציונל ומההגיון. אני כועסת שאני בת 25 ואני מתמודדת עם דברים שילדות בנות 20 מתמודדות איתן. אני כועסת על הקנאה שלי ועל כל מה שאוכל אותי חיה כל יום מחדש. אני כועסת על זה שאולי בעבודה או בבית אני מרגישה מספיק ביטחון להגיד את מה שאני חושבת, אבל לא מול ההורים שלי ולא מול אנשים שקרובים אליי. אחת הסיבות שאני כל כך שונאת לחזור להורים זה כי אני פשוט כבויה שם ואיתם. אני כועסת על עצמי שאני כל כך מנסה ואני לא מצליחה, שאני לא מצליחה לזכור את הדברים הטובים שיש בי ושאני לא מצליחה להיות שם עבור עצמי ברגעים שאני חייבת את עצמי, שאני מתפרקת לחתיכות כל פעם חדש כי נקודה קטנטנה באמצע היום פשוט פוררה אותי לגמרי. אני כועסת שאני כותבת כאן כבר כל כך הרבה שנים ודקה אחרי שאני שומרת את הפוסט, המילים האלו נעלמות לאוויר, נשמרות רק כאן כתיעוד, אבל אני לא מצליחה למצוא מספיק אומץ וכוחות לפעול על פי מה שאני באמת רוצה, על פי מה שכתוב כאן.