יש בי כוונות טובות, ורצון, המון המון רצון. אני לא מרימה ידיים כל כך בקלות, למרות שמתחשק לי מאות פעמים במהלך השבוע. אני עייפה, כן, אני עייפה מהריצה הזו ומהרגשות האלו, מהמצבים ומהמחשבות, מהעצבות ומהכעס. אני מנסה לשנות דפוסי ודרכי חשיבה, אני באמת-באמת בעבודה תמידית. המצברים שלי כמעט ריקים כבר בתחילת היום, כי בכל בוקר יש התמודדות חדשה עם משהו שלפעמים אני כבר לא יודעת איך להתמודד איתו, מה עוד לעשות. מחשבות שמכרסמות אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, חוסר שלמות עצמית מטורפת שמכניסה אותי לזון הזה שלוקח לי כמה שעות, אם לא ימים, לצאת ממנו. נמאס לי ובעיקר אין לי כוח. אני לא מצליחה לעשות סוויץ' ואני לא מצליחה להסתכל על מה שאין לי ולומר 'תודה, טוב לי בדיוק כמו שאני'. ואני גם כועסת ונפגעת, אולי אפילו מתייאשת, מהסביבה שלי שלא מצליחה להכיל כראוי ולא יודעת להגיד את הדברים הנכונים בכל פעם שהנושא עולה. אני מרגישה די לבד בכל פעם שאני מוצאת את עצמי בנקודה הזו.

ואני לא יודעת איך להמשיך, כי בינתיים, ההמשכיות הייתה פשוט בלית ברירה, במן ייאוש כזה. זה מעולם לא נפתר, זה רק נדחק בכל פעם קצת הצידה, עד הפעם הבאה, השברון הבא, הסיטואציה הבא שאין מה לעשות וצריך להתמודד. מתפתח אצלי אנטי בלתי נשלט לאנשים שיש להם את מה שאני לא קיבלתי, מתהלכת אצלי מחשבה תמידית בראש שאיזה קל ופשוט יותר היה הכל, אם היה שונה. זה עצוב, מגוחך, ובעיקר מהדהד לי בראש בפאקינג 20 שנה האחרונות ללא הפסקה, תמיד מלווה בייאוש מטורף שאני לא יודעת איך להתמודד איתו. בעיקר כי אני מנסה הכל, ואני עדיין לא מצליחה.

אתמול בדרך הביתה נפלה עליי ההבנה שאולי כל זה קורה מסיבה מסוימת.

אולי אני לא צריכה לרדוף אחר חברויות, אנשים, קשרים. אולי עצם הלבד שלי הוא בדיוק נכון עכשיו, אולי הזמן הזה מיועד למה שאני צריכה לעשות, אך מעולם לא עשיתי. אולי הכל הוביל לכך שעכשיו זה הזמן לגלות את עצמי, את מה שאני אוהבת, מה שאני שונאת, את העקרונות שלי, הערכים, המחשבות והדעות.

אולי זה חלק מהתכנית, לבד הזה. אולי אני לא צריכה להילחם עם זה כל כך, אלא לקבל.

לאהוב.

אז אני צריכה להתחיל להבדיל בין התסכול שמכרסם אותי כשמשעמם לי, כשאני לבד, כשמשהו לא מצליח לי, לבין ההיסטריה הזו שהכל חרא.

לא הכל מושלם, אני עדיין מנסה למצוא בעצמי את המוטיבציה ואת הרצון להתחיל לעשות דברים שאני יודעת שאני צריכה, אני יודעת שאני סותרת את עצמי ברגע שאני רוצה חברויות, אינטימיות ותחביבים, אבל מפחדת לצאת לדרך הזו, מסתירה את עצמי, מתרצת לעצמי, מורחת. אני יודעת שאני המגבלה היחידה שיש לי, אני יודעת שאני התירוץ הכי גדול שיש לי.

אני לא יודעת אם זה עצם הרגיעה, או שאולי זו הבאסה הזו שאני סופגת מפעם לפעם, או שזה פשוט משהו שמתבשל בתקופה האחרונה, אולי עלה על גדותיו.

יש בי תחושה של חוסר סיפוק, אולי אפילו כעס על המקום הזה. ההגעה לכאן, זה אולי הנחיתה הכי קשה שהייתה לי אי פעם. בלי סירות הצלה, בלי מצופים, בלי שיהיה בכלל מישהו ליד. במשך שלושה, ארבעה חודשים, זה הרג אותי, יום יום. הידיעה הזו שאני צריכה לחזור לכאן חמישה ימים בשבוע, ללבד הזה, ללבד הזה שהתרחב אצלי בחיים לכל כך הרבה תחומים שאני כבר מפחדת לספור כדי לא להתבאס. ולמרות הרגיעה, ההקלה כאן, במקום העבודה שלי, אני עדיין מרגישה את זה מאוד חזק. זה מעציב אותי וזה גורם לי לרצות לברוח מכאן. החזיקה אותי המחשבה הזו – שאני נמצאת במקום טוב, עם תנאים טובים, עם מנהלת שאוהבת ומסתדרת איתי, מרוצה ממני ויכולה ללמד אותי כל כך הרבה, שהמקום הזה יכול ללמד אותי המון ואולי אפילו לגרום לי להתפתח ולהבין לאן אני רוצה להמשיך, אולי יהיה לי סופסוף כיוון – כל התקופה הראשונית שלי כאן, זה עדיין מחזיק אותי כאן, אבל קצת פחות. יש בי מחשבות שאולי אני מעדיפה לוותר על כל הפלוסים שהתרגלתי אליהם, ולעבור למשהו פשוט יותר, אבל אולי טוב יותר עבורי.

עולה בי גם המחשבה של איך כולם כל כך עסוקים במהלך היום, ואני לא מוצאת את עצמי כאן. כשיש רגיעה כזו, אני נאבדת בה כי אני אוהבת לעבוד ואוהבת שהיום עף לי. מצד שני, אני לא מעוניינת ולא מתעניינת בדברים שאחרים אומרים, עושים, כאילו כל מה שקצת מעבר וקצת מסובך יותר, אני מעדיפה לוותר עליו. אין בי חשק לצאת מחוץ לקופסא, נורא נוח לי בפנים. אבל אני מרגישה שאני מתנוונת כאן, במלוא מובן המילה – פיזית, נפשית, מנטלית. אני לא רוצה ולא יכולה להיאחז בנקודות זמן הספציפיות האלו שיותר מעניין לי, יותר טוב לי, שאני עוסקת יותר. אני לא יודעת עד כמה אני רוצה להמשיך לעשות את זה, ומצד שני, אני לא מכירה שום דבר אחר שאני טובה בו.

ומילא אם היו לי סיבות אקסטרה, מילא אם היו מדברים איתי גם ללא צורך במשהו, אם היו לי כאן חברות שהן מעבר לגבולות העבודה. אבל אין. זה השינוי הכי גדול שנאלצתי לחוות. הלבד הזה, החוצץ הזה שקיים כאן בין כולם, בין צוותים, בין מחלקות, בין אנשים. וזה שובר אותי כל פעם מחדש. מישהו אמר לי כאן שאם היו לי חברות בבית, לא הייתי מחפשת את הקרבה כאן כל כך. זה נשמע דפוק אבל אולי יש בזה משהו. אני מחפשת למלא את החסר הזה בכל מקום ובכל הזדמנות. אני סופר עייפה מזה, לא מצליחה לשחרר. חלק מזה זה כי פשוט עצוב לי שזה ככה, עצובה לי ההרגשה הזו שאני במקום כל כך טוב, ואני לא מרגישה את ה"כל כך טוב" הזה. זה פשוט מרגיש שקרי, צבוע, נורא על פני השטח ובתאכלס אין כאן כלום, אין כאן שום דבר שבאמת יכול להחזיק אותי לטווח ארוך. וזה מפחיד, כי אני לא יודעת לאן לפנות אם לא להיות כאן, אני לא יודעת מה לעשות אם אוותר על המקום שלי כאן ואחפש משהו אחר. אני לא רוצה להתחיל את הכל שוב מההתחלה, להתרגל להכל. אני לא רוצה לדבר על זה אבל אני גם טעונה במלא מחשבות ותהיות שאני לא חולקת עם אף אחד כי אני פשוט לא יודעת אם יש מישהו שבאמת יוכל לתת לי תשובה מספקת, כזו שתיישר את הכל ותרגיש לי נכון. אין לי בעיה לעזוב את הכל ואין לי בעיה להתחיל הכל מההתחלה, אני אספוג את זה. הבעיה תתחיל ברגע שלא אדע לאן לפנות ואאבד את עצמי בתוך הלופ הזה, כי אני תמיד נאבדת שם.

מצד שני, אני גם קצת נאבדת כאן.