אני מקווה שיום אחד אני אוכל לחיות כמו שאני רוצה ולהפסיק לפחד כל כך. יש בי קול שממש רוצה להגיד "לעזאזל עם הכל" ולהתחיל לחיות, מכל הבחינות. להפסיק לפחד אם יש איזשהו קשר לעבר שלי, להפסיק לפחד שידעו, שידברו, שישאלו. להפסיק לפחד לטעות או להיראות מטופשת, להפסיק עם המעצורים ועם החומות הגבוהות האלו שיצרתי לעצמי. אני באמת רוצה לחיות, אני באמת גאה בעצמי ובמקום שבו אני נמצאת, אני הרי יודעת שאני לא רוצה להסתיר שום דבר, כי זה מה שיש ואני גאה בזה.

אבל יש גם את הקול השני שממש דואג וחושש לכל המסביב הזה ובסך הכל רוצה שאחיה בשלווה ובשקט, בפינה הקטנה שלי שתמיד מספיקה לי. אני לא רוצה להיות בולטת ואני לא רוצה שיזכרו בי ויחדשו איתי קשרים. טוב לי ככה, הרחק מהעבר, מאנרגיות שליליות ומעיניים חודרות.

יש בי חשק לשים את הכל מאחורי ואם זה לא אפשרי לגמרי, אז לפחות לדעת שאני רגועה היום, למרות כל מה שקרה. אני לא לגמרי שם. אני עדיין מוצאת את עצמי חרדה בהרבה מצבים ואוטומטית זה לוקח אותי דווקא לשם. הרבה פעמים חשבתי לעצמי שהייתי רוצה להתמודד עם הפחדים האלו ואולי סופסוף להבין שהם לא כאלו נוראיים ואולי זה הכל בראש שלי. אני לא יודעת למה, אבל דווקא בשנה הראשונה כשכן הייתי שם, מעורבבת באותה סביבה, פעילה לחלוטין ברשתות החברתיות, הייתי חיה. פחדתי וגם לא. זה לא מנע ממני שום דבר. ודווקא עכשיו, כשאנחנו 3 שנים אחרי, אני רחוקה ואני נמצאת עם אנשים שונים לחלוטין, שאין להם שום קשר לעבר שלי, אני מוצאת את עצמי מפחדת לפעמים אולי אפילו יותר מפעם.

אני מנסה להכניס לעצמי הגיון לתוך כל זה, אבל משום מה כל הפחדים שלי עולים אוטומטית, לפני שאני מספיקה להכניס את הרציונל ואת העובדות המוצקות. אני לא מרגישה שסגרתי את העניין, שטיפלתי בו מספיק טוב. אני מפחדת שאני אמשיך לחיות ככה, במן פעימות של פחדים מדי פעם, שסביר להניח שלא תואמים למציאות. אני מפחדת שזה ירדוף אותי ואני בעיקר לא יודעת איך לצאת מהלופ הזה ופשוט לחיות. לחיות במלוא מובן המילה, לא רק 90% מהזמן.

אני רוצה לחשוב על המשפחה שאני רוצה שתהיה לי, על הזוגיות שלי, החיים שלי, ולא לפחד מלפגוש את העבר מולי, לא להיות חרדה למרחב שלי כל כך עד לכדי כך שאני פשוט אוטמת את כל מי שמסביב. אני רוצה להיפגש עם אנשים ולא להיות חרדה שהם קשורים איכשהו למישהו, לא לחשוב ישר שהם רוצים ברעתי ושאולי הם מנסים לדלות ממני מידע. אני פשוט לא רוצה להיות החרדתית והפרנואידית הזו.

אני רק רוצה שתדע שמעולם לא רציתי ולא תיארתי שכך הכל יסתיים. הדרך שבה פעלתי היא לא משהו שהייתי חוזרת עליו, הכל היה נטו פחד מלהתעמת עם האמת. ועם כמה שהכל נראה עקום מהצד, הוא לא היה. אם הייתי יכולה לחזור אחורה, הייתי עושה הרבה אחרת. ואני בטוחה שגם אתה. הנה, אמרתי את זה. נמנעתי מלומר זאת ישירות מרוב הטראומטיות שחוויתי עקב כל הסיום הזה. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה עכשיו, ובעיקר למה לך. יש בי חלק שכמהה לזה שאתמודד מולך ושזה ירד ממני, שנצליח ללבן איכשהו, בלי יותר מדי מילים, את כל מה שקרה, שנניח לזה, או שאולי אני אניח לזה? מי בכלל יודע מה עבר עלייך או מה אתה חושב על זה היום, ואם בכלל. אולי זו רק אני שתקועה אי שם מהפחד לשכוח את מה שהכניס אותי למערבולת הכי מפחידה שהייתה לי בחיים. זה השאיר בי יותר צלקות ממה שהשאירו לי הכאפות הפיזיות שחטפתי גם איפשהו שם.

אני מרגישה חרדתית מאוד. אני לא יודעת למה. אני כל הזמן מרגישה שאני עושה משהו לא בסדר, לא מספיק טוב, וכעיקרון אני פשוט עוצרת את עצמי מלהיות. יכול להיות שזו הסיבה שאנשים לא מצליחים להתחבר אליי, להתקרב. אני לא יודעת. הייתי רוצה להאמין שזה לא הכל אני, אבל יחד עם זאת אני מבינה שכנראה שיש לי חלק שתורם לזה. הרי לא הגיוני שלא. המחשבות שלי רצות שעות נוספות שבהן אני מנתחת סיטואציות מאוד פשוטות וסתמיות ואיכשהו מסלפת את זה ככה, שאני אשמה, שעשיתי משהו לא בסדר, שאולי מה שאמרתי ירחיק ממני. אני לא מצליחה להיות עצמי ואני לא מצליחה לתת לאף אחד אחר לראות את זה. החישוביות יתר הזו והנטייה לנתח את הכל, במקום לתת לדברים לזרום, פשוט קוטעת אותי. אני מוצאת את עצמי כל הזמן חושבת על מה הפעם אדבר, מה אוכל להגיד, מה יצית שיחה. שום דבר מזה לא קורה, נוצרת שורה של מקטעים שבין לבין יש שתיקות רועמות ואפשר לשמוע רק את הראש שלי חושב על מה עוד אפשר לדבר. ואני לא יודעת אם זה ככה כי אנחנו לא מדברות עברית, כי אולי אני מרגישה קצת פחות בנוח ולא רוצה לטעות ולהיראות מטופשת, אז אני חושבת כל כך הרבה, אני כבר לא יודעת אם זה רק זה. אני מרגישה חסרת ביטחון והרבה פעמים אני תופסת את עצמי ומתזכרת שאני בנאדם בוגר כבר ואולי די עם תחושת הנחיתות הזו? אני באיזשהו מקום מרגישה שהגיל רק עולה, אבל כאילו לא הכל לגמרי מתבשל ביחד איתו. דברים הולכים ומשתנים, גדלים, מתפתחים, ואני מרגישה שמקומות מסוימים אני נשארת תקועה, אותה ילדה בת 15 חסרת ביטחון ומפוצצת רגשי נחיתות, מסתכלת על כולם מלמטה כי ברור שכולם יותר טובים, יותר בטוחים בעצמם, יותר וברליים, יותר מאושרים.....

ובכלל לא כזה רע לי ואני מרגישה שאני עושה כל יום צעד אחד קדימה. אני ממש נהנית מהשינויים שמתקרבים ואני מחכה להם. אבל כן, אני תופסת גם כאן את עצמי במחשבות מטופשות כמו "נעבור לדירה יותר גדולה ויהיה טוב יותר". בעצם, לא טוב יותר, אלא דומה יותר למה שאני רואה אצל אחרים. אני שוב תופסת את עצמי משווה בין החיים שלי, לבין אלו של האחרים. כאילו אני לא מכירה אחרת. וברגע שמשהו מתחיל לחפוף למה שאני רואה אצל אחרים, אני מחפשת מה עוד אפשר להוסיף לרשימה, מה עוד יוביל אותי צעד אחד קדימה לקראת מה שאולי יש להם. אני מאושרת אבל כאילו לא מספיק. זה יהיה שקר לומר שאני שלמה עם מה שיש לי. אני יודעת לפרגן לכולם סביבי אבל יחד עם זאת עולה הקול הזה שמיד משווה בין מה שיש להם לבין מה שיש לי, ושם אני לא שלמה.

ויש לי כל כך הרבה מחשבות רעות, שליליות, שכל הזמן כאילו בתחרות איתי אם הן יצליחו לעלות לי לראש ולדבר בקול. אני כאילו אוהבת את המשחק הנוראי הזה. אני כל כך רוצה להיות אופטימית, אבל אני לא. ומעולם לא הצלחתי להתמודד עם השדים האלו מספיק טוב. אני מפחדת מהכל. מפחדת לאבד שוב מישהי שאני מרגישה שאנחנו יכולות להיות חברות, לאבד אותו, מפחדת שלא אצליח, שאשאר לבד, שאולי אותו אדם שהרגע נכנס לי לבית קשור איכשהו, למישהו, מהעבר שלי, שאולי מנסים לדעת עליי דברים כדי להעביר אותם הלאה. כל הצלקות שלי מתעוררות כמעט כל יום לחיים ותופסות מקום. אני באיזשהו מקום מפחדת לחיות כשאני הכי רוצה בכך וכשאני באמת בתוך תוכי מאושרת מהמקום שבו אני נמצאת, למרות כל השיפורים שאני אשמח לעשות בחיי. משום מה, אני נזכרת בהתקדמות שלי לפעמים אבל אני לא זוכרת אותה תמיד. כל הזמן הכל ביקורתי, חסר תנועה, מחושב מדי. הייתי רוצה להיות אני, לא עצורה כל כך ולא מפחדת כל כך. אני יודעת שאני לא מרכז העולם ויחד עם זאת אני עדיין בחרדה על הקרובים אליי ועל החיים שלי.

ואתמול בערב לפני השינה, תוך כדי כל המחשבות הרעות שעולות לי פה ושם, נתקלתי ב"אם תשמור את הפחדים בראשך לתקופה יותר מדי ממושכת, יום אחד הם יהפכו למציאות". הרגשתי כאילו זה נכתב עבורי. אני תופסת הרבה מצבים כאלו לאחרונה. אבל אני ממש אובדת עצות איך לשנות, לשפר. להיות באמת-באמת מאושרת.

אז האמת היא שחזרתי לחוות נפילות קטנות בימים האחרונים בתחום החברתי. זה פשוט חסר לי. מעציב אותי שאני לא מצליחה להגיע לשום קרבה אמיתית עם אף אחד. מתסכל אותי שאתה נותן לי 'עצות', כי הרי אני החברותית מבין שנינו, אז זו פשוט אירוניה. מעציב אותי שאני קצת מסתרכת מאחורייך בעניין הזה, שאתה עומד לטוס ואני לא, שאני נשארת כאן ושאני בעיקר לבד. ולמרות כל התחושות לאחרונה שדברים מסתדרים לאט לאט, אני עדיין מוצאת את עצמי קצת בצד, בחוץ. אני כבר לא יודעת אם זו אשמתי, אם זה משהו שאני מקרינה כלפי חוץ, אבל לא חשבתי שאהיה במצב הזה גם לא בעוד מיליון שנה. מעולם לא חשבתי שדווקא בעניין הזה אני אמצא את עצמי כל כך אבודה. ולא יכול להיות שזה הכל אני, לא יכול להיות שאני רק עושה דברים שפוגעים בי ומרחיקים ממני. מתסכלת אותי הסיטואציה שלא משנה כמה קרוב אנסה להיות למישהי, בסופו של דבר תבוא מישהי אחרת ובין שתיהן הכל יזרום ויחליק בצורה כל כך פשוטה, ואני אשאר איפשהו בצד. אני יודעת שאני מחושבת, ואולי יותר מדי, אבל זה באמת פוגע בי כל כך?

והעבודה הזאת, המקום הזה. בכל פעם שאני מדברת עם החברות מהעבודה הקודמת, אני מוצאת את עצמי עם החנק הזה בגרון שאני פשוט מרגישה שאני מוכנה לוותר על הכל כדי לחזור לשם, לקטן והנעים, לחברות ולצחוקים שאין להם שום חלק כאן היום. אין לי שום רצון לעשות משהו עבור הקבוצה שלי, כי אני פשוט לא מרגישה שייכת, למרות שאני כאן כבר אוטוטו שנה. אני עדיין מוצאת את עצמי לבד, אני עדיין מרגישה לבד. יש בי תסכול שהולך וגדל אבל מושתק הרבה פעמים כי את העבודה שלי אני כן אוהבת, פשוט לא את האנשים. אני יודעת שהבטחתי שלא אשווה, אבל אני קנאית למצב שלך, לקבוצה המגובשת שיש לך, ליציאה לארוחות צהריים, לקרבה לבית, לאזור ההוא שאני כל כך מתגעגעת אליו. נשבעת שפשוט הייתי זורקת הכל ומתחילה מחדש, אם הייתי יכולה. אבל אני לא.

אין לי הרבה מדי זמן, תקופה לחוצה ודי מפוצצת. אני מתה על זה. אני מרגישה שהשתפרתי קצת בכל מיני תחומים וזה נותן לי תקווה שאולי אני לא כל כך נוראית כמו שנדמה לי לפעמים.

החלטתי לתת להרבה דברים ללכת, לא להתעסק יותר מדי ב"למה" ו"איך". זה בעיקר הגיע כהמשך לזה שאני פשוט שואלת את עצמי אם הויכוח או העצבים שווים את זה, התחלתי ממש לברור את המצבים האלו.

ושמתי לב, שהתחלתי גם לא להתרגש יותר מדי. אז מה אם יצאתי לא בדיוק מתוקתקת כמו שאני רוצה, אז מה אם השיער שלי נראה פחות טוב היום, אז מה אם קפץ עוד חצ'קון, אז מה. לפעמים זה פשוט לא משנה כל כך.

ואחד השינויים העיקריים, זה שהחלטתי להפסיק עם הקורבנות, ההתבכיינות. אני עדיין עובדת על איך להגיד בקול רם ובלי פחד את מה שאני באמת רוצה, או שלא, אבל אני חושבת שבאמת התחילה לחלחל בי ההבנה שזה לא כל כך נורא וזה לא אומר שום דבר רע עליי. להיפך, עד עכשיו זה רק הטיב איתי.

עוד כל כך הרבה דברים שאני צריכה לעבוד עליהם ולהמשיך להתמיד במה שכבר התחיל לעבוד. אבל ההתחלה שלי טובה.