ביום שישי פרצתי בבכי כי דיי, הרגשתי שזה יותר מדי. אני מפחדת שכולם מתאכזבים ממני ומצפים ממני למשהו מסויים ואני פשוט לא מצליחה למלא להם את הבקשות. אני מתה מפחד שיום יבוא ואנחנו ניפגש סופסוף, ואז תראה אותי. תראה איך אני נראת אחריי כל החודשים האלה של נתק. תראה שאני כבר לא אותה אחת שהייתה. מפחדת שתתאכזב ובעיקר מפחדת לאכזב את עצמי. בינתיים, שום דבר לא הולך כמו שצריך. עם כל יום שעובר יותר ויותר אנשים שואלים למה אני כל כך שבוזה, ואולי זה בגלל השגרה הזו. אין שום רגש, שום שינוי, כל יום אותו הדבר. אני מרגישה שעם כל יום שעובר המים נהיים יותר ויותר עמוקים עד לרמה כזו שאני עוד שנייה לא מצליחה להחזיק את האף מעל למים. אני מציבה לעצמי מטרות ולא מצליחה להגיע אליהן, שום דבר פתאם לא הולך כמו שצריך. אני מחפשת את מי לאהוב, אבל אפילו את עצמי הפסקתי לאהוב. ואיך מתרוממים? אולי עם הזמן הכל יסתדר. בינתיים, אני מרגישה בודדה ובעיקר לא זאת שהייתי רוצה להיות. אני שונאת את התקופות האלה שאני לא מצליחה למצוא בעצמי שום דבר טוב.
מסתבר שאין על מי לסמוך, ואיכשהו הוא שוב הצליח להוכיח לי שכשיקרה משהו, הוא באמת יהיה שם כדי לנסות להציל אותי ואת המצב, אפילו אם זה מרחוק.
איכשהו, הכל התחיל לחלחל וכל מה שחשבתי היה כמה דברים עשיתי שהרסו והורסים את מה שאני כביכול מנסה להציל. אנחנו ממשיכים להרוס את מה שהרוס כבר ממזמן במקום לתקן את מה שאפשר.
("אמרתי לכולם שאם יש בעיה איתך שיפנו אליי ואני אטפל בזה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
