אני בבית ויש לי הרגשת הקלה פתאם, מן תחושה כזו שהכל יהיה בסדר ולא הכל כזה שחור. האמת שההרגשה הזו התחילה ברגע שנכנסתי לרכבת. ולפעמים אני לא יודעת למה אני רואה הכל בצורה קיצונית כל כך. אתמול כשהיום שלי התחיל ברגל שמאל, איפשהו באמצע נהיה לי פתאם טוב יותר, גם הצעתי שניפגש היום אחריי הבסיס ואתה אמרת "ברור! ממש בא לי", זה עשה לי טוב כי ידעתי שעוד קצת ואראה אותך, אבל בערב כששוב הכל התהפך והרגשתי שרק הנוכחות שלך יכולה לעשות לי סוויץ' ולשפר הכל, אמרת שאנחנו לא יכולים להיפגש כי אתה חייב לעבוד. ואני הבטחתי לעצמי שאני לא אעשה סיפור מכל מיני שטויות כאלה, אבל הרגשתי שהכל מתכהה עוד יותר ואתה לא נמצא כדי להבהיר הכל.

ואני בכלל לא מעיזה לחשוב שאתה לא כאן בשבילי כי כל כך אכפת לך ואני אוהבת אותך כל כך ובכלל לא מבינה איך מצאתי מישהו כמוך ממש במקרה. התבכיינתי לך שכבד לי עם הנשק ועם התיק והאוטובוס יגיע רק בעוד 20 דקות ואני מתה לישון ועכשיו אני גם אלך ברגל הביתה ואתה פשוט באת ולקחת אותי. וכשהיו לי ספקות לגביי דברים שאמרת אתה הסכמת להסביר לי הכל והסתכלת לי עמוק לתוך העיניים והבטחת שאתה לא משקר ואיך אני בכלל מעיזה לחשוב שתהיה לך מישהי אחרת? איך בכלל העזתי לחשוב ללכת אם במילא לא היית נותן לי לזוז מילימטר ממך? אתה איכשהו מצליח לרפא ולשפר הכל בדקות, מבלי לחשוב פעמיים ומבלי להתאמץ. אף פעם לא תתקמצן במילים, כשמתחשק לך אתה שולח לי הודעה "אני פשוט אוהב אותך. פשוט מאוד אוהב אותך", והדבר הכי כיף בעולם זה לראות את הפלאפון נדלק פתאם ולקרוא את ההודעות האלה. ומעבר להכל, אתה תמיד פה בשבילי ותמיד נותן הרגשה שהכל יהיה בסדר ושאסור לי לבכות, להישבר ולהתפרק, וזה עוזר לי להירגע, אני כבר עכשיו מרגישה טוב יותר בזכותך.

מצד אחד, יש את הרגעים האלה שמצליחים להוריד אותי קצת למטה

אבל מצד שני,

אתה כל השמחה שיש לי לאחרונה. אתה יכול להגיד מילה אחת ולגרום לי לחייך, ואתה יכול גם פשוט לישון לידי ואני ארגיש שכל העולם פורח. ויש לי אולי עשר אלף מחשבות עכשיו בראש כשאני חושבת עלייך, אז זה קצת קשה.

אני לפעמים חושבת על זה שיכולתי להישאר מקובעת עליו, ואולי הייתי יכולה לפספס אותך. אני זוכרת שכתבת לי "מה קורה סקסית?" וזה הצחיק אותי כי בחיים אף אחד לא קרא לי ככה, והשיחה צלעה ובסופה כשביקשת את הטלפון שלי בכלל לא הועלתי בטובי לענות לך כי מעולם לא חשבתי עלייך בתור מישהו שיכול להיות איתי. ואחריי כמעט 9 חודשים כשנכנסתי אלייך לפייסבוק כי ידעתי שאתה חבר של מישהי מהשכבה, שמעולם לא חשבתי שתהיו ביחד, הסתכלתי על התמונות שלך בתמימות, ופתאם החלון של השיחות קפץ והשם שלך הופיע שם - "מה קורה מאמי?". אני עדיין צוחקת מעצם העובדה שהלב שלי נחת בתחתונים שלי ולרגע באמת נבהלתי שקלטת ששנייה לפניי הייתי על הפרופיל שלך, מדפדפת בין כל מיני תמונות. השיחה זרמה כאילו לשום מקום, עד שפתאם אמרת "אז מה עושה היום?" ואני בכלל לא תכננתי שום דבר. וכשהבאת לי את הפלאפון שלך ואמרתי לי לסמס לך בערב, אני בכלל לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל משהו דחק בי לפעול.

לבשתי את החולצה הורודה החדשה שלי, מכנס ג'ינס ונעלי הבובה האהובות עליי, חיכיתי לך בעיר ופתאם צצת משום מקום עם אוטו. התיישבתי והסתכלתי עלייך מבויישת, כי היה לי הזוי לראות אותך ולהיות קרובה אלייך כל כך. אכלנו בבורגוס והדבר היחיד שחשבתי עליו הוא כמה שהכתפיים והידיים שלך גדולות, בדיוק כמו שאני אוהבת, וכמה שהחיוך שלך יפה. הרגע שבו הרגשתי שבאמת קורה משהו היה כשהלכנו ומסביב היו כל מיני בחורים מלחיצים, ולי איכשהו חזר הביטחון ברגע שהסתכלת עליי וכאילו חדרת לתוך העיניים שלי וחייכת ברכות. זה כאילו שאמרת לי - "אף אחד לא ייגע בך כל עוד אני בסביבה", ואני איכשהו נמסתי כשהרגשתי שאתה אומר לי את זה.

והייתי בטוחה שאני אתחרט על המון דברים כשאתן לך את האישור להתקרב עוד טיפה, אבל אני לא מצטערת על כלום. כל דבר שאני עושה, אתה נותן לי הרגשה טובה לגביו, כל דבר שקרה, מעולם לא גרם לך לשנות את דרך ההתנהגות שלך. לא משנה באיזו צורה אנשים יצליחו להוריד אותי או את המצב רוח שלי, ברגע שאראה אותך או שאשמע את הקול שלך, הכל ייקטן וייעלם. ואתה יודע מה אני הכי אוהבת? אני אוהבת שמגיע יום שישי ואני לא מצליחה להירדם בצורה אחידה מ7 בבוקר בערך, זה כאילו שהמוח שלי מאותת שהיום אתה חוזר, ואני מתחילה להתרגש. אני קמה עם התרגשות כזו שאי אפשר להסביר במילים, אני מחכה לערב, או לפחות לטלפון הזה שאתה בבית ואתה זז לנוח. אני לא צריכה שנצא לאנשהו או שנעשה דברים מרתקים, לי מספיק לשכב במיטה ולהיות איתך. אחריי תקופה של כל כך הרבה בלאגן עצמי, אתה פשוט הגעת ובבום אחד סידרת הכל. אתה מאיר את היום שלי, איכשהו המחשבות עלייך עוזרות לי לחזור להיות אופטימית בכל רגע אפשרי.

ואני יודעת כמה כל זה קיטשי וורוד, אבל מה לעשות, ככה אתה גורם לי להרגיש.