גיליתי שלא סגרו את ישראבלוג לפני כמה ימים, ממש בטעות. אני מבואסת שלא ידעתי על כך לפני, מאוד חסר לי לכתוב, לא הצלחתי למצוא שום מקום אחר שבו הרגיש לי נוח כמו שהרגיש לי כאן. ועברה כבר חצי שנה, זה המון, וזה טס. מה אני אמורה לכתוב כאן ואיך הכל אמור להשתלב כאן מהנקודה האחרונה שבה כתבתי? הכל השתנה, ורק לאחרונה אני נחשפת לזה יותר ויותר. חלק מהדברים ייחלתי להם כל כך הרבה זמן, ניסיתי בכוח, אולי, אבל שום דבר לא זז ממקומו, וחלק מהדברים פתאום התחילו להרגיש אחרת יום אחד. זה תופס אותי ולפעמים אני נעתקת כי אני לא מצליחה להבין איך זה קרה, הרי היו רגעים שכל כך ביקשתי שדברים ישתנו ושום דבר לא קרה, ואני כל הזמן אומרת ומרגישה שאני פשוט לא מצליחה להניח לדברים ופתאום, יום אחד, זה קורה. 

בתקופה האחרונה כבד לי קצת על הנשמה, אני חושבת שזו ההגדרה הכי כנה שלי. אני מסתכלת על הקרובים אליי ואני כבר לא רואה אותם באותו אור, יש דברים שהנחתי להם להיות בעבר, למרות שלא תמיד הסכמתי איתם, והיום הם מעיקים עליי, הם מפריעים לי, הם מודגשים בפניי יותר מבעבר. אני מפחדת להגיד אבל אולי זה מרחיק אותי. לפני יותר משנתיים התחלתי להיות כזו - להתרחק, להסתגר - אבל אז זה היה מבחירה, אז זו הדרך היחידה שידעתי שתציל אותי. והיום, היום זה כאילו בלתי נמנע, לא מתוך פחד, לא מתוך מחבוא ואפילו לא מתוך הגנה עצמית, אלא נטו מתוך טובה אישית לעצמי, כי מגיע לי. אבל הכאפות לא כואבות פחות. והנה, האמירות הארורות האלו בכל תקופת התיכון-צבא-מכללה, התגשמו.... אבל ראבק, למה דווקא עכשיו? למה דווקא עכשיו אני אמורה להתמודד כל כך פנים-אל-פנים עם כל השדים האלו? נשארתי לבד, לגמרי לבד. יש לי אותו, לנצח, אבל אף אחד אחר לצידי. עצוב לי לחשוב ואפילו לכתוב את השורות האלו כי כל השמחה שלי איפשהו נבלעה בתוך כל ההתמודדות הזו. באיזשהו מקום, אני אשמה, אני נתתי לכל האושר וההתרגשות שלי להיעלם, להפוך למשהו שולי, אבל אני חושבת שפשוט לא הייתי מוכנה לזה, לפחות לא חשבתי שזה יקרה דווקא עכשיו. למה שמישהו מהקרובים אליי יהרוס לי? למה שאתמודד עם התחושות האלו בדרך ליום הכי חשוב בחיי? אז אחרי שכעסתי על כל העולם, הנחתי לזה, אני לפחות מנסה. מנסה להתמקד בטוב ובכמה ברת מזל אני, אבל זה יהיה שקר להגיד שאני מאוכזבת מהדרך שבה הדברים קרו, מהדרך שלי ליום הזה, מהתחושות שליוו אותי ועדיין בחלקן מלוות אותי. לא משנה כמה חרא היה, כמה ימי שישי הייתי לבד, כמה אני כועסת על אבא עד היום שלא נתן לי לצאת עם חברות אחרי שבע בערב, כמה פעמים אמרתי שאין לי חברות, שאני לא מכירה אף אחד בעיר שלי, שאני תמיד מאחורי הקלעים, "החברה של", "האקסית של", שום דבר מזה לא הכין אותי ללבד הזה, לעובדה הזו שהפעם, באמת ובתמים, אין לי אף אחד מלבדו.