אני מתחילה להשלים עם חלקים מהחיים שלי, לא עד הסוף, אבל עשיתי כמה צעדים לקראת. זה משחרר. אני מזהה את הצורך שלי להשתחרר, אני מרגישה כמה אני רוצה ואולי אפילו זקוקה לזה. אבל יש את הצד השני, שבו הפחד והלא נודע משתיקים אותי. אני מנסה להזכיר לעצמי שהכל בסדר ושיהיה, מנסה להכניס לראש רק את הדברים החיוביים והתומכים, מנסה להיות כמה שיותר כנה ואמיתית, עם עצמי ועם כולם. אני נורא נורא מנסה, אז זה אומר שזה יצליח מתישהו, לא?