אני יודעת שלא כך חשבת שהחיים שלך יראו. אני יודעת שאת בחורה עדינת נפש, אכפתית, חברתית. יש לך המון לתת לכולם מסביב ואת נהנית מזה, את רוצה אוזן קשבת ויותר מזה, את צריכה אוזן קשבת וכתף לבכות עליה, מעולם לא הסתדרת עם המחשבות שלך לבד ותמיד העדפת לשתף כי אז כשהמילים היו בחוץ המצב נראה פחות מאיים והפתרונות זרמו אלייך, הפרופורציות עלו. אף פעם לא היו לך פרופורציות, תמיד כשהיה רע, אז היה הכי רע בעולם, כשהיה טוב, היה הכי טוב בעולם, אף פעם לא היה לך אמצע בשום דבר בחיים, רק שחור או לבן. מצחיק שאני כותבת לך את זה כי אני היום נלחמת על המילים האלו ומסרבת להכיר בהן בתוקף, אבל אולי אחרי הכל זה די נכון. אני יודעת שאת כועסת על השליטה ועל הקשיחות שנוהגים בך, אבל את תודי ולא תודי על זה. גם כאן אין אמצע. את תהיי גאה במה שתהיי אבל גם תכעסי כי זה יחזור אלייך כמו בומרנג, את תכעסי שעם כל הרצון שלך, איפשהו הדברים יתנדפו ויהיה לך קשה להחזיר אותם. אני גם יודעת שאת לא אוהבת להיות לבד והלוואי שהיה מישהו שהיה אומר לך את זה לפני, שתאמצי כל רגע כזה ותהיי מאושרת בו, שתפתחי את עצמך ותכירי את עצמך הכי טוב מכולם, ובעיקר..... שתאהבי את עצמך, כי זה הולך לפגוע בך כל כך הרבה בעתיד. אל תתני לרגע ההוא שהכלבה ההיא צחקה עלייך להיחרט לך בראש ולהיזכר בו מדי פעם, ילדים הם רעים. את יפה כמו שאת ואת מיוחדת, את הרי תגידי את זה לעצמך המון במהלך הזמן אבל משום מה זה לא ייחרט כמו שצריך ואת תשכחי מזה כל כך הרבה פעמים. אשים יגידו לך כל כך הרבה פעמים שאת שווה ושאת מספיקה אבל לך זה לא יספיק ולך זה לא יזיז, כי אם בראש את חושבת אחרת, מה זה שווה? לא אותם אנשים הולכים לישון איתך ומסתכלים עלייך מבעד למראה, אלא רק את, ואם את לא חושבת ולא מרגישה כך, מה זה שווה? אבל מצד שני, תזכרי שקשה מאוד לקבל את מה שיש כשאת משווה בינך לבין אחרים כל כך הרבה. קשה לי אפילו עכשיו להסביר לך מתי התחלת לעשות את זה ולמה, קשה לי להגיד לך שיש לך נטייה טבעית להקטין את עצמך מול אחרים שמקרינים טיפ-טיפה יותר ביטחון ממך. ולאן, אגב, הביטחון שלך הלך? ומתי? אני לא יודעת עד היום, הלוואי שהייתי יכולה לייעץ לך אחרת ולהגיד לך לתפוס אותו לפני שהוא בורח, כי הוא הבעיה העיקרית שלך בחיים, ורק הוא.

הייתי רוצה לומר לך שתהיי בטוחה בעצמך ושתאהבי את עצמך כמו שאת ובדיוק איך שאת. את מודעת לעצמך ולרגשות שלך, את אינטלגנטית, חמה, מלאת חמלה, חוץ מאשר לעצמך. תהיי שם עבור עצמך כי הנה, אני אומרת לך, את תהיי לבד יום אחד, והכי נורא זה להיות לבד כשאין לך אפילו את עצמך, כשאת לא שלמה עם עצמך. אל תנסי להיתפס על מערכות היחסים (הכושלות שלך עד גיל 23), תתפסי בעצמך, תהיי העוגן של חייך ואל תתני ללו"זים אחרים לנהל לך את החיים. תחיי, לא נורא אם לא תשני מספיק, לא נורא אם השגרה שלך תופר קצת, הכל בסדר, את אחראית מספיק כדי לקום יום למחרת ולהמשיך הלאה. ואת גם לא מוותרת לעצמך, גם כשאת כבר יוצאת מגדרך, גם כשקשה לך, זה אני מבטיחה לך. את לוקחת אחריות על הכל ואת מנתחת כל מה שקורה וזה נהדר, אבל תשתחררי ותשחררי קצת. תחייכי ותפסיקי לחשוב כל כך הרבה, זה יקל עלייך.

וכן אני יודעת שאת לא אוהבת שאומרים לך הכל כאילו זה כל כך פשוט, אבל את מסוגלת ואת הרי כבר יודעת שזה אפשרי, שדווקא כשלא שמים לב משהו משתנה ומשתחרר ואת שואלת את עצמך כל פעם מחדש מה הייתה הנוסחא כדי להקל על עצמך לפעם הבאה ואת אף פעם לא מצליחה לעלות עליה, זה מצחיק.

אם היית הבת שלי הייתי גאה בך והייתי נותנת לך לפרוח כמו שמגיע לך, הייתי מחבקת אותך הכי חזק ומסתכלת עלייך בהערצה כי את מצליחה לגבור ולהתגבר על כל מה שבא לדרכך, גם אם לוקח לך יותר זמן. הייתי שמה לך יד על הלחי ומבקשת ממך שתקחי נשימה עמוקה ותאהבי כמו שרק את יודעת.

אבל את לא הבת שלי, את אני בקטן, ולכן אני אשתדל לחבק את עצמי יותר ולאהוב כמו שרק אני יודעת.

החלטתי להתחיל בדברים הקטנים. סימנתי באפליקציית מאקו שיש לי בטלפון שישלח עדכונים במדור של "חדשות טובות", שיקפוץ משהו נחמד מדי פעם מול העיניים. והגעתי למסקנה שאני חייבת את השינוי הזה לעצמי, ואולי אפילו יותר (אני יודעת שלא כך זה אמור להיות), למערכת יחסים שלי. אנחנו מתחתנים בעוד חודש ואני מרגישה שלא כך הייתי רוצה להיות ולהרגיש. אני לא יודעת למה אבל הרבה ממה שקורה לאחרונה מאוד מקשר אותי לסטטוס הזה של להיות נשואה ולאחריות גדולה יותר ורצינית יותר. אני חייבת את התיקון הזה לעצמי כדי להיות בנאדם טוב יותר בעתיד.

יש דברים שאני לא אוכל לתקן כי אני אפילו לא יודעת את התחלת השורש שלהם, אבל אני מנסה להגיע לשם. אני צריכה לשנות כל כך הרבה ולהתמודד עם כל כך הרבה, באיזשהו יום, שלפעמים זה מקשה עליי לנשום. אני חושבת שזה חלק מהעניין שאני לא מצליחה להיות שלווה. אבל למרות הכל אני יודעת בתוך תוכי שאני אצטרך לקחת על עצמי יותר ממה שכבר יש עליי, כי אין ברירה, אני יודעת שאני חייבת להתחיל איפשהו. אני חייבת למצוא את האנרגיה לצעוד את הצעד הראשון, עם כל המודעות שיש לי כלפי הכל, לפעמים זה לא מספיק רק לדעת – נכון?

ואם אני, איך שאני, אפילו עכשיו, עדיין מספיקה לך,

אז למה

שלא אספיק

לעצמי

?

הייתי רוצה להתסכל במראה ולהרגיש שלמה. תמיד, גם כשלא הכל הכי מושלם. והייתי רוצה להיות מסופקת מחיי ולא רק ברגעים שטוב לי בהם. אני מרוצה מחיי אבל לא באופן מלא ובטח שזה לא מרגיש ככה כל הזמן. הרגעים האלו שגורמים לי קצת לנבול הם בעיקר בעלי ההשפעה. אני קמה כמעט כל יום חסרת כוחות, אני לא מצליחה להרים את עצמי בהרבה מאוד רגעים שבהם אני דווקא חייבת את זה לעצמי. אני מרגישה נבולה רוב הזמן, כנועה למשהו. הייתי רוצה לחיות את חיי בסיפוק ובשלווה ושזה מה שילווה אותי כל הזמן, לא השליליות והחוסר סיפוק. הייתי רוצה את זה בעיקר בשביל עצמי, אבל גם הרבה בשבילך, כי אתה הופך עולמות עבורי ואני עדיין לא מסופקת מכך, אני עדיין לא מצליחה לתת לדברים האלו את המקום והכבוד הראוי להם, אני לא נותנת להם להאיר אותי, הדברים השליליים והלא שלווים מצליחים להרעיד לי את כל העולם ואני פשוט נובלת. אני מרגישה שאני פשוט נובלת ורק לפעמים האור שלך מצליח לגרום לי להזדקף ולהינות.

יש הרבה רגעים בהם אני מרגישה קלילות וכיפיות שאני מאוד רוצה להשאיר איתי ולהמשיך להרגיש. אבל את האושר שלי אני מוצאת בדברים הקטנים שלא תמיד קורים בשגרת היום-יום. ובסך הכל, אני מאוד עייפה ואני לא חושבת שאני מאושרת מחיי. יש בי משהו שאוכל לי את האנרגיה, האיברים, אותי. אני לא יודעת מה, אבל אני מתחילה לחשוב שזה יותר מנטלי מפיזי. ואם כן, איך מתמקדים? אני בטיפול כבר עוד מעט שלוש שנים להערכתי, ותמיד ידעתי שאני צריכה את זה, אבל רק כשניתנה לי ההזדמנות הבנתי כמה הכל עמוק יותר ממה שהיה נדמה לי. אני מרגישה לפעמים שאנחנו הולכות סחור סחור ולא פותרות שום בעיה. אנחנו מדברות הרבה באוויר ועל דברים שקרו באותו שבוע או יום, אבל לכל שבוע כאילו אין המשכיות למה שהיה לפני כן. לפעמים אני מפחדת שכך לא אוכל לפתור את כל מה שיושב עליי. מצד שני, אני לפעמים תוהה האם משהו באמת יושב עליי ומעיק כל כך, או שאולי נוח לי, או התרגלתי לחשוב ככה, להפיל את הכל על כל מה שהיה, על כל מה שפגע, על כל מה  שאני אומרת שאני לא מצליחה לשחרר, אבל האם אני באמת מנסה, האם לא נוח לי יותר פשוט להשעין את הכל על הבעיות שלי? הרי ככלל, כשאני מסתכלת על הכל בצורה אובייקטיבית, אני מבינה שהחיים שלי לא לגמרי שונים וגרועים משל כולם. אז כן, אני לא מוצאת את עצמי ואת תחומי העניין שלי, אני לא יודעת להיות לבד, אין לי אף אחת שאני יכולה לקרוא לה חברה, וככלל אני מאוד נבולה, קטנה בעיניי עצמי. אבל האם הכל כל כך רע? לפעמים אני עוצרת ושואלת את עצמי אם לא נתתי לכל הרע להרוס לי את כל הטוב, כי כמו שאני רואה את זה, אין לי סיפוק מלא מהחיים שלי ומהמצב שלי. יש בי המון כעסים על אנשים מסוימים, על סיטואציות שקרו, על עצמי.

בשנתיים וחצי האחרונות התרחקתי, התחבאתי, התנתקתי. הרגשתי שזה הכי טבעי ונכון עבורי. יכול להיות שזה פגע בי במקומות האלו שכואבים לי עכשיו, בהם אני מוצאת את עצמי כל כך בודדה לפעמים. זה נורא בעייתי כשאין לך את עצמך וכשאת כל כך ביקורתית כלפי עצמך שאת לא מצליחה להתחבר לבנאדם הזה במראה. אבל היום אני גם עושה את הבחירות שלי ובוחרת שלא להיות בקשרים מסוימים, אני מעדיפה לפעמים להתנתק כי אני רואה שזה פשוט לא זה, שזה לא עושה לי טוב. עם ההבנה וההשלמה יש בי משהו שכל כך כועס כי מעולם לא ראיתי את עצמי מגיעה למצב הזה, לבדידות הזו. אין לי אף אחד שאני יכולה לקרוא לו לקפה או לסיבוב בקניון. הטלפון שלי דומם רוב היום ובו זמנית אני גם רואה את החברה הזו שלא כאן בשבילי, מודה על זה שיש לה חברות שמפרגנות לה ונמצאות שם בשבילה. אני כועסת ומאוכזבת כי זה לא מגיע לי.

אני משתדלת מאוד עבור עצמי וסביר שזו כבר התקדמות, אבל יותר מהכל הייתי רוצה את השלווה הפנימית הזו ואת ההשלמה והסיפוק עם מה שיש לי. אני לא שם עדיין. עברתי רגעים כאלו מדהימים בשנה האחרונה, אני אמורה להרגיש בשיא התקופה המדהימה, אבל אני לא מצליחה לשים את עצמי שם ב100%. עדיין יש לי מחשבות על כך שלאף אחד לא באמת אכפת כמו שאמור להיות לו, לפעמים זה מרגיש קצת כמו מעמסה או עול על אחרים, כשהתחושה של כן אמורה להיאמר בכזאת פשטות, על גבול המובן מאליו. אבל שום דבר לא מובן מאליו כבר, במיוחד לא בשבילי.