כשמרגישים חולשה, כשמרגישים לבד, כשמרגשים שאין עוד תקווה חייבים להישאר חזקים!

עמדתי מול הראי, בחנתי את בגדיי השחורים, את עיניי שהרבה כאב וצער מופיע בהן. ליטפתי את בטני הגדולה 'רק עוד ארבעה חודשים' חשבתי לעצמי ולקחתי את הפרחים.
נשמתי עמוק והלכתי לבית הקברות. נעמדתי מול הקבר שלו ודמעות כבר היו בעיניי 'הוא כבר לא איתך...' מחשבה חלפה בראשי, מחשבה כואבת.
התיישבתי על בירכיי מול המצבה 'פיטר מוריס. בן, חבר, חייל, בעל ואבא. 1990-2013' היה רשום.
דמעות זלגו מעיניי והנחתי את הפרחים על הקבר שלו "פיט, אהוב שלי, פיטר שלי " לחשתי בקול רועד "אהבת חיי, אתה עכשיו בעולם אחר, מסתכל עליי מלמעלה. אני בטוחה שאתה צוחק עכשיו, תמיד אמרת לי שאני רגשנית מדי. מה הייתי עושה כדי לשמוע אותך אומר זאת שוב וצוחק. היית חבר מדהים, אהוב מושלם, ארוס שכל אחת הייתה רוצה. אני זוכרת איך התרגשת כשגילינו שאני בהריון, איך נישקת אותי כשאמרתי כן, איך הסתכלת עליי כשעמדנו מתחת לחופה, אתה בחליפה ואני בשמלה הלבנה. אני זוכרת כל חיבוק, כל נשיקה, כל ליטוף, כל מחמאה" אני לוחשת בעצב ומסתכלת על המצבה "פיט שלי, יש לי כל כך הרבה להגיד לך. אני אוהבת אותך בכל ליבי. נתת לי כל כך הרבה, עשית אותי מאושרת. אני מבטיחה לך שאני לא אשכח אותך לעולם, והבן שלנו ידע עלייך הכל, הוא ידע שהיית גיבור, שהצלת חיים, ששמרת עלינו. שהענקת לאחרים אפשרות לחיות בלי פחד, ושהיית מוכן להקריב את עצמך בשביל זה. 
אני מצטערת על כל הריבים שהיו לנו, על כל מה שלא הספקנו אבל מה שהיה לנו בזמן הקצר שהיינו ביחד היה מדהים, כל רגע ורגע, כל פעם שצחקנו, חייכנו, התחבקנו, התנשקנו, התאהבנו" אני לוחשת בבכי כואב "אני לא אשכח אותך ואני אוהבת אותך לנצח, תנוח על משכבך בשלום, אהוב שלי" אני אומרת וקמה בזהירות ונושקת למצבה.