עברו כבר חמישה חודשים. הלילה אני טסה לבקר בארה"ב, את המשפחה והחברים.ההורים שלי החליטו שהם חוזרים לארץ, אז זו כנראה תהיה הפעם האחרונה שלי בארה"ב להרבה זמן.
אני בצבא כבר 4 חודשים, היום זה ה7 חודשים שלי ושל ג'וש. ניתקתי קשר עם כמה אנשים שפעם היו די מרכזיים בחיי.
אני לא יודעת אם אני בהכרח מרגישה אחרת.
הייתה תקופת דיכאון ממש קשה, ואז אושר, ועכשיו איפשהו בין לבין. האמת שלא ממש מתחשק לי לטוס עכשיו.
משום מה אני מתה מפחד שלא יהיה לי למה לחזור בסוף החודש הזה.
התגעגעתי לזה, ללכתוב פה. עם הצבא והסופ"שים העמוסים בקיבוץ, לא היה לי זמן לזה.
אני כמעט לא כותבת בכלל. יש ימים שלא חולפת לי בראש אפילו מחשבה אחת אינטליגנטית.
כבר יש לי את 5 השנים הבאות מתוכננות קדימה. בחיים לא חשבתי שאהיה מהאנשים האלה, שיודעים מראש כל צעד שהם רוצים לעשות.
אני לא בטוחה כבר מה נשאר ממני. לפעמים אני מרגישה חלולה.
בימים האחרונים התנהגתי משונה ולא היה לי מושג למה. הרגשתי כאילו כל מה שאני עושה זה להעמיד פנים.
בטח יהיה כיף בארה"ב, אני סתם דואגת. חרדת נטישה. אני מפחדת להישכח. בכללי, אני מפחדת קצת בקלות מדי.
וואו, אז חזרנו. לפחות לחודש הקרוב, בטח יהיה לי הרבה זמן פנוי לעדכן. ואחר כך שוב לא אהיה כאן לחצי שנה לפחות.
מעניין אם מישהו נשאר פה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
