זה קשה, אחרי שנים שבהן לעולם לא הייתי צריכה לחשוב על כמה עולה המנה שאני רוצה לאכול,

עכשיו חברים שואלים אם אני רוצה לצאת לאכול ואני עונה שהאמת שאין לי כסף.

וזה מתסכל, כי אני מסתכלת על ההורים שלי ומרגישה שאני לעולם לא אגיע לשם. אני באמצע ביקור אצלם אז הלכתי עם אמא שלי לחנויות,

והיא קונה רהיטים מעץ מלא באלפי דולרים לבית החדש, ואני פשוט עומדת לידה וחושבת על השידה המתפרקת שעומדת אצלי בחדר,

שאני לא מחליפה פשוט כי אין לי כסף לחדשה.

ואני יודעת שבתכלס, אני בסדר. יש לי כסף לאוכל ומדי פעם אני אפילו מצליחה להשחיל איזה בגד או איפור חדש,

ושככה כולם מתחילים, בלהתחשבן על כל דבר ובלהסתפק במעט, אבל באתי ממקום של שפע וקשה לדעת שלא אגיע לשם שוב לפחות לעוד עשרים שנה. וכן אני יודעת שזה מפונק להתלונן. ג'וש גדל בבית שבו כשהיו תקופות קשות היו שבועות שהוא לא אכל לחם או חלב, והבחור שולח לאחותו הקטנה כסף רק כדי שתוכל לעשות את המבחנים שלה בתיכון ולקבל תעודה, ואני מתבכיינת על זה שאין לי כסף לשידה חדשה.

לא יודעת. אני פשוט רוצה להיות מסוגלת להקיף את עצמי בדברים יפים, בדברים שאני מרגישה נוח ביניהם.

אני רוצה שיהיה לי בית שאני שמחה להיכנס אליו ובגדים שאני אוהבת להתעטף בהם. אני רוצה להיות מסוגלת להרשות לעצמי להתפנק,

ולא לראות את תג המחיר ומיד להתרחק בלית ברירה.