מאז שלא עידכנתי השתנה קצת. התחלתי לחתוך יותר עם סכיני גילוח ויותר דם ויותר כיף.
20.2, יום הולדת לאמא. מתנת היום הולדת שלי אליה הוא שאני אפסיק לחתוך ל3 חודשים. מיד אני מתחרטת שאמרתי את זה. אני לא מסוגלת לעשות את זה ואני בעיקר לא רוצה לעשות את זה.
21.2 אני ככ מתוסכלת וחייבת לחתוך אבל זה רק היום הראשון להבטחה..
22.2 - אני פאקינג צריכה דם. הבנתי את זה רק היום כשקלטתי ששלושה חודשים לא אראה את העור שלי נחתך ואת הדם נוזל ממנו. שלא ארגיש את החמימות על הזרוע ואת הציפיה לטיפות דם נוטפות. אני צריכה את זה. אני באמת צריכה את זה. אני צריכה לראות דם, אני צריכה להרגיש אותו. אני רואה את הצלקות מתחילות להגליד ורוצה לבכות. כולי נעלמת. אני מתרוקנת מתוכן. אני מתרוקנת מעצמי. אני נהיית לכלום. העור שלי גווע לחתכים חדשים וטריים, זקוק לכאב הפיזי שבאותו רגע של העברת הסכין על העור. רק עכשיו הבנתי את הצורך הפיזי והנפשי שלי בפגיעה העצמית. זה כבר הרבה מעבר ללהוציא את התסכול. זה צורך, בדיוק כמו אוכל.