דיברנו אתמול בערב על אחי הקטן שנולד 4 ק"ג ומשהו, שזה די גדול בשביל תינוק.
ואז אבא שלי אמר משהו על זה שלאן כול הק"ג האלה נעלמו?
והמשיך לדבר על כמה שאחי הקטן רזה.
הוא שוקל 36 ק"ג והוא קצת יותר נמוך ממני.
אני לא יודעת למה, אבל אני גם רוצה שיגידו עליי משהו כזה, אני גם רוצה לשמוע שאני רזה.
זה ממש היה טריגר בשבילי, ככה פתאום, הארוחה בשבילי נגמרה.
עוד 4 ימים בית ספר, ולא, אני לא ארד מ-50. האמת שאני 51, פחות או יותר.
אני מקווה שגבהתי ושזה גם קשור אבל בכול מקרה תמיד בראש שלי זה הרבה.
אני לא סובלת את המראה שלי או את הגוף שלי.
אני מרגישה כול כך טוב עכשיו כשאני רעבה, הלוואי ויכולתי להמשיך עם זה עד יום שלישי- אי אפשר כי ארוחות משפחתיות 
אוי והדבר הכי גרוע? אולי לא אבל די גרוע...
מדדתי ג'ינסים ישנים ששמתי בארון כי הם נהיו גדולים מדי- עכשיו... הם מתאימים.
אני לא רואה הבדל גדול מדי במראה, הייתי שמנה, ירדתי 10 קילו ועליתי 3-4 ואני עדיין שמנה. אף פעם לא הייתי.
אני כול כך כועסת על עצמי של לפני שנתיים, דוחפת עוד עוגיות לפה ושמה סוכר בקפה, ולא רק קובייה אחת.
הלוואי והייתי יודעת אז, שמה לב אז כמה שנראתי נורא. אני שונאת את כול התמונות שלי מאז.
כול כך מחכה לחזור לשגרה של זמנים כי זה אומר גם שגרה יותר קלה של אוכל.
פחות אוכל .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
disordered-me