בין השורות

בדיעבד,יש המון דברים שהייתי עושה אחרת.

ולא רק אני,כול אחד ואחד מאיתנו היה משנה דבר מה במעשיו.

כי הרי אם היינו יכולים לשנות את התוצאות של דרך מסוימת שבחרנו בה-את רוב ההשלכות היינו מקבלים באריזת מתנה.

אצל רוב האנשים רוב הטעויות הן קטנות-ולפעמים גם כשהן גדולות,אנחנו בעצם נותנים הרבה קרדיט לנמלה,שפתאום הפכנו אותה לפיל.

אבל יש גם טעויות גדולות-ואנשים שחושבים בגדול.ואם כבר לשנות,אז למה לא את ההיסטוריה?

יש אחד שיגיד שהוא לא היה מצביע למר לפיד,כי עכשיו פתאום הוא מרגיש איך בוערים לו החשבונות בבנק.

אחר יגיד ששר האוצר בכלל לא משנה,ואם הוא היה יכול הוא היה משיג גרין קארד בצעירותו ומסתלק מכאן.

הפטריוט יגיד שטוב למות בעד ארצנו-ואם הוא היה יכול,הוא היה נכנס לפוליטקה ומעניק עוד כספים לבטחון.ומה הקשר לגרין קארד,או לשר האוצר הנוכחי?

יהודי באמריקה יגיד,שישראל היא ארץ פצפונת.אם הוא היה יכול,הוא היה מבטל את השואה.ומה שווה לנו ארץ קטנה כש6 מיליון מאבותינו נרצחו?

מישהו מלאום אחר יגיד,שכול עם ספג מספיק.אם הוא היה יכול,הוא היה עושה שלום עולמי.

ומישהי אחרת חושבת בכלל על בדיעבדים קטנים-אם היא הייתה יכולה,היא הייתה מסתפרת היום אחרת.

ואם ואם ואם... איזה עולם הרבה יותר טיפש היינו יכולים להיות,אם לא היינו עושים טעויות,גדולות וגם קטנות

לומדים מאותן טעויות-וממשיכים הלאה בניסיון לא לחזור עליהן לעולם.

כי הרי אם היינו מתקנים אותם כול הזמן-לא היינו מרגישים בהשלכות,ואז כמות הטעויות שמצריכות תיקון הייתה נוסקת לשמיים.

ואם העולם היה בנוי אחרת,והשגרה לא הייתה סתם עוד  שגרה-אז אולי ,ואולי,ואולי ואולי....

מעגל כשלונות הוא כמו מאכל אהוב שמתפקשש- רביולי גבינה עם פטריות ברוטב שמנת שהופך פתאום לדייסה,ולא ברור איפה טעינו במהלך אותו תהליך הכנה שעשינו אלפי פעמים.אין אפשרות לעשות טרנספורמציה שלמה לדייסה- אבל אפשר להתחיל שוב בהכנה המטישה.

או שאפשר פשוט לוותר ולזרוק את הדייסה לפח.

מטאפורות ודימויים הם לא הצד החזק שלי,אבל גם הרבה דברים אחרים לא נמצאים בצד הנכון בזמן האחרון-וקיוויתי שאולי ניסיון הכתיבה יוביל לפאנצ' מסוים לכול הפוסט המדכא הזה.

יש אנשים שכשלונות לא מרגשים אותם-הם מאמינים שהם טובים,שהכשלון הוא זמני או אשמתו של אחר-וממשיכים בחייהם באופן שגרתי.הם מתכחשים לכניסתם לאותו מעגל-ובדרך כלל גם יוצאים ממנו בלי לשים לב.

אחרים מושפעים מהכישלונות עד כדי ערעור השגרה.הבטחון העצמי שלהם צונח,הם מודעים לכול כישלון וכישלון באופן נפרד,ומנסים בכול כוחם לצאת מהמעגל-בדרך כלל ללא הצלחה.היציאה אומנם כרוכה במאמצים רבים,אבל היא גם ספונטנית ואינדווידואלית-כול אחד מחליט איפה נמצא הסוף.

אותם אנשים גם בדרך כלל מעט נלחצים,ובכלל-בחיי היום יום נמנעים מניסיונות חדשים.

זה קורה הרבה פעמים בזמן משמרת במדא-למשל כאשר חולה סופני מועבר לבית החולים,המחשבה על החייאה שתהפוך את המשמרת ללונה פארק של רגשות-אפילו לא עוברת בראש.כאשר מתנדבים רבים אחרים רק מחכים למקרים כמה שיותר קשים ומרגשים-אני תופסת במיטה ומסרבת לאפשר למטופל לזוז.שלא ינדוד לי למקומות שמהם אני,כמתנדבת מתחילה וחסרת הרבה ניסיון ,לא בטוחה שאהיה מסוגלת לשלוף בחזרה את הייציבות.

הרבה דברים מתחילים להפחיד כשנמצאים בתוך המעגל-כמו מכוניות על הכביש שבו אני נוהגת,קריאות שבהן יש סכנה לחיי אדם,מיונים שיקבעו את שירותי בצהל,בגרויות ועוד הרבה מבחנים שלא ניתן להיפרד מהם לפני שמנסים לעבור אותם.

בכול שנה הוא מגיע-אז שתמצא כבר השיטה המהירה להתחיל תקופה של הצלחות.