חסר הגדרה

לאחרונה חוסר האיזון הנפשי שלי הולך וגובר.

נורא משעשע שמערכת כמו צה"ל הרגשתי מאוד שפוי, סוף סוף לא רחשו קולות לא נראים בראשי אלא במציאות, הרגשתי מיצוי

הגשמה עצמית, תועלת, חברות ואהבה, הקרבה ודברים רבים אנושיים שלא הרגשתי מעולם.

הכי חשוב, קבלה עצמית על ידי ועל ידי הסובבים אותי.

מהרגע שהשתחררתי לא קרה שום דבר מיוחד חוץ מהבעיות הרגילות בבית שחזרו ושאמא שלי מנסה לקבור אותי חיי.

אבל זה די רגיל.

זה כאילו אחרי פאוס של 3 שנים נזרקתי בחזרה לילד הפגום שהייתי רק כפול שלוש כי הילד הזה קיבל בינה והבנה של חומרת הדברים שנעשו בחייו.

אני לא ישן כבר שבועות, אני מאוד מאוד חולה כבר שבועיים וזה לא עובר וכרגיל בדיקות ואין שום דבר אבל אני מקיא משתעל מנוזן ללא קול ועוד דברים שאין טעם לפרט.

אני לא רגוע. אני לא מסוגל לעשות כלום. הגוף שלי לא מפסיק לכאוב. אני לא מסוגל לקרוא, ללכת עם הכלב, לדבר עם אנשים - אני מאוד מבודד את עצמי כרגע. אין לי סבלנות לשום דבר.

אני בעיקר מסמם את עצמי ע"י צפייה בטלוויזיה - הרי ידוע שרמת החשיבה שלנו כמעט אפסית במהלך הצפייה או במהלך משחקי מחשב.

אני פשוט מסמם את המחשבה שלי בעזרתם כי כשאני מנסה לישון אני לא יכול, אני רק חושב וחושב וחושב

כל הזמן רעש פנימי כל הזמן קולות כל הזמן פחד

פחד

כל כך הרבה פחד

כל כך הרבה 'אני' מנסה לצאת החוצה שנדרס על ידי הפחד.

אחד הטראומות הגדולות שלי זה מים. אני מאוד פוחד ממים. לא הולך לים, לבריכה, עד גיל מאוחר לא יכלתי להתקלח ללא עזרת מבוגר. היום אני סוג של מאוהב בפחד, יושב בים או בבריכה ומסתכל במים, כל כך לא רוצה את הפחד הספציפי הזה, אני יכול להתגבר עליו. אני רוצה להוריד פחדים מהרשימה שלי.

אני לאחרונה רק מצייר שדות מים, משום מה המוח שלי מלביש על הפחד צורת אישה

אישה נאה, עם גוף מפותח מאוד בלשון המעטה. ידייה תמיד ירחשו תרחיש קסום כזה או אחר. פעם היא תהיה אנושית למידי, פעם היא תהיה שייכת לזנים אשר אוהבים לחיות מתחת למים.

כל פעם, חייב לצייר. חייב לתת לה לצאת החוצה.

רק מחכה שהיא תמשוך אותי למים ואני לא אפחד יותר.

ואז להתחיל לשחות. אני לא יודע להסביר, אבל הגוף שלי דורש את המים, דורש להרגיש מטוהר.

בגלל הצבא התחלתי להתקלח באופן מאוד קבוע - מה שלא יכלתי לעשות פעם בגלל שמים הפריעו לי. היוםפ אני חייב את זה. כל מגע עם הסביבה משגע אותי.

אף אחד לא חושד בי שאני במצב גרוע יותר משהייתי אי פעם, הרי זה נורא פשוט לקבוע אם אדם בסדר נכון?? הוא נרשם ללימודים, יש לו חברה כבר כמעט שנתיים, הוא יוצא מהבית יש לו עבודה והוא מחייך. לחלוטין הוכחה שבן אדם חיי וקיים ולא מבין איך החוקים של הסביבה העוטפת אותו פועלים ופועל על פי זה על מנת לקבל את היכולת לסגור את עצמו ולהיקרב עוד קצת מבפנים.

אני צריך לעזוב את הארץ. צריך להתנתק מכל מה שהפך אותי למה שנהפכתי להיות. לעבור עיר זה לא מפסיק, זה דורש לעבור מדינה.

חייב לקחת אומץ.

אבא שלי מבין, אבא שלי יודע.

הוא אמר שברגע שיש לי מספיק כסף הוא יעבור איתי לשבוע ויעזור לי, הוא בעל אזרחות ובכללי אבא שלי במעמד גבוה יחסית שיכול לתרום למהלך.

רק אל תפחד ותוכל להציל את עצמך מעצמך. אבל כל עוד אני חולה אני לא מצליח לצאת מהחדר שלי בלי לקבל סחרחורת, או שזה תרוץ שיצרתי לעצמי?

הלוואי ויכלתי לא לחשוב בלי דברים שייקחו את הזמן שלי לסרק כמו טלוויזיה או מחשב.