האלווו!
סליחה על העיקוב חבר'ס! לא יכולתי להמשיך את הפרק (מסיבות אישיות)... בקיצור הנה הפרק, תהנו!

 דמיאן נכנס לכיתה והתיישב מיד במקומו הקבוע. הוא שנא את בית הספר הזה, והסיבה היחידה שבגללה הוא הגיע לכאן היה רק כדי לרצות את אימו. היא רצתה שהוא ילמד וישכיל ויחיה כילד רגיל ככל האפשר, למרות שלא כך היה.
הוא הביט החוצה מהחלון בכיתה ומיקד את מבטו בפרפר לבן קטן, שעף סמוך לחלון. הכיתה הייתה ריקה ושקטה בשעה זו, הוא שמח על השקט הזה והתכוון לנצל כל דקה בה.
הפרפר נחת על עדן החלון בעדינות והניע את כנפיו באיטיות רבה. דמיאן הביט בו כמהופנט, ולא טרח אפילו להרים את מבטו כשאחד הנערים הלומדים איתו בכיתה נכנס ונעמד מולו.
"בוקר טוב דמיאן," אמר הנער בהיסוס והתיישב על יד דמיאן.
"בוקר טוב," אמר דמיאן בקצרה והביט בפרפר, והוא עף משם והמשיך הלאה. "מה אתה עושה פה כל כך מוקדם, דילן?" 
"התחשק לי קצת שקט," אמר במשיכת כתפיים, "אתה יודע, לקרוא קצת ולהירגע."
"כן," אמר דמיאן בהבנה. הוא הבין כמה לפעמים השקט נחוץ לחיים, לפעמים הוא היה מבקש למצוא מקום שקט משל עצמו, אבל הוא לא מצא זאת עדיין. לכל מקום שהביט מישהו עמד שם, מחכה, מבקש עזרה. ודמיאן היה חייב להיענות לבקשתם, מפני שזה מה שהוא היה אמור לעשות, מה שכמעט כל משפחתו עושה.
"על מה אתה חושב?" דילן הביט בדמיאן בדאגה בעודו מחזיק את הספר האהוב עליו.
"שום דבר," אמר והביט בדילן, "מה אתה קורא?"
"'החיים שאחרי המוות', זה ספר פילוספיה כזה שמסביר בתיאוריה מה קורה אחרי שמתים. זה נורא מעניין, רוצה לראות?"
דמיאן גיחך באירוניה. "לא, אני חושב שאני יודע כבר מה יש אחרי המוות."
"וזה..."
דמיאן צחק צחוק קר ונטול הומור. הוא חזר להביט בחלון בלי לומר דבר וחשב.

צלצול בית הספר נשמע והעיד על התחלת השיעור. דילן סגר את הספר שלו ופנה להביט בנערים שהחלו להיכנס לכיתה למלא אותה בקולות רמים. כולם דיברו עם חבריהם בהתרגשות רבה לקראת השנה החדשה, כמה דקות מאוחר יותר המורה נכנס לכיתה.
"בוקר טוב כולם," אמר המורה שנכנס כעת לכיתה, "אני מר בארנר ואני אהיה המורה החדש שלכם להיסטוריה לשנה הזאת, וגם המחנך שלכם." המורה חצה את הכיתה בצעדים גדולים בזמן שדיבר והניח את דבריו על השולחן.
דמיאן הביט במורה ובחן אותו מכף רגל ועד ראש, כמו כל שאר התלמידים בכיתה. הוא היה אדם בשנות השלושים לחייו, הוא היה לבוש בצורה אלגנטית אם כי לא מפוארת במיוחד, פניו נראו נעימים ושחרו היה משוך לאחור בג'ל ומסודר בקפידה. הוא לא היה שרירי במיוחד, אך ניכר עליו שהתאמן ונראה צעיר לגילו, חוץ מקמטי הצחוק בזויות עיניו שהיו כחולות כמו השמיים.

אבל לא זה היה מה שהפתיע את דמיאן מרגע שהמורה נכנס לכיתה, אלא הנוכחות החזקה שחש פתאום כשנכנס. זה הזכיר לו את הנוכחות של האנשים שהיה עוזר להם לרוב, הוא ניסה לקלוט מאיפה הנוכחות באה אבך היא נעלמה בדיוק האותה פתאומיות שבה הופיעה.
"המורה?" נערה ג'ינג'ית נמוכה עם קול דקיק הרימה את ידה באויר, "מה קרה לגברת פלאוורס?"
"גברת פלאוורס פרשה מהוראה מסיבות אישיות, כרגע עד להודעה חדשה אני המחליף שלה. עוד שאלות לפני שמתחילים?" שאל המורה הקלילות וחייך חיוך מלא שיניים לבנות. כמה בנות צחקקו ואחדים מהבנים בכיתה נחרו בבוז, אך חוץ מזה אף אחד לא הרים את ידו באויר. "אם ככה, בואו נתחיל לקרוא שמות."
הוא הוציא את היומן שלו מתיק עור שחור גדול והחל לבדוק שמות. "ג'ני רייט?"
הנערה הג'נג'ית ממקודם הרימה את ידה, "כאן."
"דילן רייט?"
"כאן המורה," אמר דילן והרים גם הוא את ידו.
"מממ," המהם המורה, "יש בין שניכם איזו קרבה משפחתית?"
"אנחנו אחים, תאומים," ענתה ג'ני בצייתנות.
התגובה המורה חייך ומלמל משהו לא מובן. הוא המשיך לקרוא שמות, "דמיאן רוס?"
"פה," ענה דמיאן בקול משועמם.
המורה סגר את היומן כשסיים והביט בכיתה. "אוקי אז קודם אני רוצה להכיר אתכם טוב יותר," אמר בקלילות, "אני רוצה שכל אחד בתורה יגיד מה השם שלו ומשהו פרטי על חייו. כמובן שאני לא מכריח אתכם לדבר, זה רק בשביל שאני וחבריכם לכיתה יוכלו להכיר אתכם טוב יותר. אני אתחיל, קוראים לי מייקל בארנר, הייתי פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ייל. זו השנה הראשונה שאני מלמד תלמידים, אני נשוי ואין לי ילדים. עכשיו תורכם, מישהו מתנדב לדבר?"
כולם שתקו, אף אחד לא במיוחד רצה לדבר. "אם ככה אני אבחר מישהו, מה איתך?"
הוא הצביע על נערה בלונדינית שישבה קרוב לשולחנו של המורה. "אני?" שאלה הנערה והמורה הנהן לאישור, "אוקיי, קוראים לי מריה פרנצ'סקה והגעתי לכאן לפני ארבע שנים מארגנטינה. יש לי שני אחים גדולים ושניים קטנים, אני בת יחידה."
"נעים להכיר מריה," אמר המורה בחיוך והמשיך לבחור ילדים אקראיים מהכיתה. הוא בחר גם בג'ני ובדילן, שבעצם היה להם פחות או יותר אותו סיפור, שניהם תאומים ואין להם אחים נוספים.
"מה איתך, דמיאן נכון?" אמר המורה, "ספר לנו קצת עליך."
"אני דמיאן רוס," פלט בנשיפה של קוצר רוח, "אין לי ממש מה לספר על עצמי. בן יחיד, הורים גרושים.." ענה בשיעמום מוחלט.
"הבנתי." אמר המורה במבט מהורהר אך לא לחץ על דמיאן יותר מדי, "אוקיי אז שנתחיל סוף סוך את השיעור? היום אנחנו נלמד על המאה החמש עשרה, אכן אחת המאות המרתקות בעיניי מכולם."
"למה היא כל כך מרתקת?" שאל דילן ונראה סקרן יותר מרגע לרגע.
"היא מרתקת מפני שהמאה הזו הייתה ההתחלה של האמונות. כבר בתחילת המאה הארבע עשרה, או אפילו קצת לפני,  אנשים האמינו במכשפות או באנשים בעלי כוחות על טבעיים , שלטענתם מסוכנים לבני האנוש. וכבר במאה החמש עשרה, בשיא תקופת הרנסאנס, ציד המכשפות הפך לדבר פופולארי מאוד, אפשר להגיד. אנשים כל כך פחדו מהלא נודע שבחרו להאמין באשליות שלהם ובניסיונות הרבים שביצעו על מנת להשמיד אותם." בזמן שהמורה דיבר שררה דממה בכיתה, אף אחד לא הוציא הגה מפיו וכולם הקשיבו למורה באוזן קשבת.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת שקטעה את שטף דיבורו של המורה. "כן," אמר המורה והביט בדלת.
אישה בשנות הארבעים לחייה, נכנסה בדלת. לצידה הייתה נערה, שהלכה לצידה הצייתנות ובראש מורכן.
שטף רב של אנרגיה הציף את דמיאן פעם שנייה באותו היום, הוא נשען על השולחן וניסה לבחון כל פרט הנערה. היא לבשה שמלה צהובה עדינה שהגיעה עד לברכיה, שערה גלש על כתפיה וגבה בתלתלים זהובים חמימים, וידה הלבנה והעדינה החזיקה מעין מקל הליכה משונה.
"היא עיוורת?" שאל דמיאן ולא הסיר את מבטו מהנערה.
"כן," אמר דילן בזמן שהאישה הלכה לדבר עם המורה, "היא החברה הכי טובה של ג'ני. קוראים לה אריאנה."
לפתע הנערה הרימה את ראשה והביטה לכיוונם של דילן ודמיאן. בעצם היא הביטה בדמיאן, למרות שבעצם לא ראתה אותו.

מבטיהם הצלטבו. דמיאן הרגיש שנשימתו נעתקה, הוא הרגיש שעיניה, שהיו בהירות כל כך שכמעט לא ניתן היה להבחין באישוניה, קודחות חור בתוכו. כאילו היא מסוגלת לראות אותו אבל לא ממש אותו, יותר מסוגלות לראות את נשמתו. הוא לא הצליח להתיק את עיניו מהנערה המשונה, הוא תהה מי היא ואיך היא עושה את זה?
אריאנה הביטה לכיוון הכוח המוזר שהרגישה. היא חשה שמישהו נועץ מבט לתוך עיניה אך לא ידעה לומר מי. היא מעולם לא חשה כוח כזה חזק בעבר, אפילו לא כשהייתה בקרבת הוריה.
"אריאנה?" שמעה לפתע את קולה של החונכת והביטה בה.
"כן?" שאלה כאילו כלום לא קרה.
"קדימה, בואי. השיעור כבר התחיל," אמרה החונכת וליוותה אותה לעבר המקום הפנוי היחיד שבסוף הכיתה.
אריאנה חשה בכל המבטים הרבים שליוו אותה כל הדרך עד למקומה, ולא עזבו אותה אפילו לאחר שהתיישבה וניסתה להקשיב להסבריו של המורה. אט אט כל אחד מהנערים שהביטו באריאנה חזרו להביט במורה, אך מידי פעם שלחו לעברה מבטים חפוזים.
"אוקיי." אמר לפתע המורה בקול ומשך את תשומת ליבם של הנערים בכיתה, "אז תלמידים תכירו, זאת היא אריאנה קולינס והיא תלמידה חדשה כאן בבית הספר. תתייחסו אליה יפה, ברוכה הבאה אריאנה.
עכשיו, נמשיך את השיעור." המורה הוציא טוש מהתיק והחל לרשום על הלוח. כל הנערים נחפזו להוציא את חפציהם מהתיקים ולרשום את מה שהמורה כתב.
החונכת של הנערה, מינה, כתבה בשבילה את מה שהמורה רשם והסבירה לה על איזה חומר מדובר. אריאנה הקשיבה בתשומת לב והנהנה בכל פעם שהבינה משהו.
"בסוף השבוע הזה תבואי אליי ואני אביא לך את החומר של כל מה שצריך בכתב ברייל," אמרה מינה בסוף השיעור. המורה שיחרר אותם מוקדם יותר מהשיעור ולא הביא להם שיעורי בית בטענה שהוא לא מאמין שהתלמידים בכלל יתפנו להכין אותם.
"בסדר גמור," ענתה אריאנה ועזרה לחונכת לאסוף את חפציה.
"נו, אר? איך השיעור הראשון?" שאלה ג'ני בחיוך ורצה למקום ישיבתם של אריאנה ומינה.
"בסדר גמור, קצת מלחיץ אבל בסדר גמור." אריאנה חייכה לכיוון קולה של ג'ני.
"ככה זה היום הראשון של הלימודים," אמרה מינה בחיוך, "אל תדאגי את תשתלבי פה מצויין." הבנות ציחקקו ופנו לצאת מהכיתה.