שלוווום לכוולם!
אני מתרגשת לפתוח את הבלוג הזה... אני כותבת סיפורים המוון זמן וסוף סוף עזרתי אומץ לפרסם אחד מהם, אז בלי הרבה חפירות הנה הסיפור שלי-תהינו!!
רוחות העבר:
פרולוג:
היה חשוך. הקור הקפיא את עצמותיה של אריאנה והעביר צמרמורת עזה במורד גבה. היא הרגישה את החשיכה סוגרת עליה מכל כיוון, כולאת אותה, ולא מאפשרת לה לצאת. אימה החלה להתפשט בגופה, היא הייתה אבודה וניסתה לקרוא לעזרה, אך קולה לא נשמע באוזניה והפחד רק גבר בכל שנייה שעברה. היא שאפה אויר בכוח והרגישה כיצד ריאותיה קופאות באויר הקר.
לפתע זעקות מקפיאות דם פילחו את האויר מסביבה. בתחילה לא היה ניתן להבין את פשר הזעקות, אך מאוחר יותר הזעקות נשמעו ברורות יותר. הם זעקו את שמה, אריאנה.
היא רצתה לברוח אך רגליה נבלעו בחשיכה ולא משו ממקומם. היא צרחה בכל כוחה, אבל קולה נבלע בזעקותיהם הרמים.
"אריאנה!" נשמע קול מוכר לפתע והקפיא את הנערה.
'לא יכול להיות!' חשבה בבהלה.
אישה הגיחה מולה בריצה ואחזה בידה של אריאנה בפחד. אריאנה הרימה את מבטה אבל כל מה שראתה היה חושך מפחיד.
"אריאנה!" זעקה האישה באימה. האישה הידקה את אחיזתה סביב ידה של אריאנה עד כדי כאב. אריאנה התעלמה מהכאב והייתה משותקת לשמע קולה של האישה, אותו זיהתה היטב.
"אמא?" שאלה אריאנה בבלבול ואימה גם יחד.
בכל ליבה רצתה לראות את האישה, את אמה. אבל כל מה שראתה זה את החושך נהיה חזק יותר וברור יותר. היא הייתה לבדה, היא הרגישה כל כך בודדה. היא ניסתה לחבק את האישה, אך גופה לא נענה לה.
דמעות פרצו מעיניה בשטף ולא הצליחה לעצור אותם. כל מה שרצתה בחייה היה לראות אותה, פעם אחת בחיים היא רצתה רק לראות. זה כל מה שביקשה אי פעם.
היא התייפחה וברכיה קרסו על הריצפה הקר. מגע האישה מסביב לידה של אריאנה נעלם, וכך גם האישה.
"אריאנה," שמעה זעקה אחרונה, וקולה התעמעם עד שלא נשמע כלל.
היא פחדה.
לפתע אריאנה קמה בחזרה על רגליה. היא ניתקה אותם בכוח מהחשיכה והחלה לרוץ לכיוון קולה של אמא.
"אמא!" צרחה בכל כוחה וניסתה לבלוע את גוש האימה שהחל להציף את גרונה. היא רצה בחשיכה, נואשת.
לבסוף נעצרה בבת אחת, מתנשמת. היא קרס על הארץ באפיסת כוחות, מיואשת ממרדף ללא טעם, לא היה לה טעם להילחם.
היא שמעה את קולה החלוש של אמה קורא לה בפעם האחרונה לפני שהחשיכה בלעה אותה לגמרי.
תגובות/ הערות/ עצות לשיפור יתקבלו בברכה! :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
