אני מרגישה תקועה במקום.הצוואר שלי נמתח עד קצה יכולתו קדימה קדימה
אבל אני פה. ואני צופה לי כזה עתיד
אני אתחיל לימודים
ואני אהיה מצטיינת
ואני אתנדב
ואני אתקבל להתמחות נחשבת
ואני אצליח למצוא עבודה
ואז אני אחטוף סתירה מצלצלת
כי אני תקועה במקום.
המוח שלי תקע יתד עמוק באדמה והוא אינו משחרר
העיניים שלי צופות לאופק והגוף מתפלש בדברים שכבר לא קיימים
איך זה שעדיין כואב לי על פעם? איך זה שעדיין יש לי געגועים בלב?
כל כך רוצה להתחיל את הלימודים ולהגיד לעצמי הנה תקופה חדשה
הנה את לא צריכה להתעסק יותר בכלום,רק ללמוד למבחנים
אבל מה אם עדיין כלום לא ישתנה בתוכי
ואני אהיה אותה הליזי מהתיכון שיושבת לבד בהפסקות
שלקום בבוקר יותר קשה מהכל
מה אם אהיה אותה הליזי מקורס נתיב שסביבי אנשים מדהימים
ואני בוכה בוכה בוכה רוצה הביתה לא מוכנה לדבר עם אף אחד
מה אם אהיה אותה הליזי מהצבא שלא הוציאה מפיה מילה אחת חודשים ארוכים
מה אם כלום לא ישתנה?