האיש ששר על תלתלים מזהב שחור, האיש ששר בקול פשוט ובמבט פשוט, של עיניים שחורות שבעומקן אור לבן, מהבהב, מסנוור, שלא ניתן להתעלם ממנו.
כל כך כואב לי מבפנים שהוא לא כאן יותר. יש אנשים שנמצאים איתנו גם אם הם לא נוכחים בחיינו באופן אישי. יש אנשים שמלחינים את פס הקול של חיים אחרים. שכותבים את התמצית הטהורה של דברים, שמבצעים את הבלתי ניתן לתיאור. אנשים שאצלם ההומור הוא לא כלי, אלא מעין חיוך פנימי.
הוא האיש ששר לי בלילות "אצו רצו רצו גמדים" כשהייתי ילדה קטנה.
אני נזכרת בי, בת חמש עשרה, שרה את דמעות של מלאכים מול המורים של מגמות המוזיקה אליהן התקבלתי בסופו של דבר. אני זוכרת כמה השתדלתי לשמר את הטוהר של הביצוע המקורי, את התום הזה שלא ידעתי להגדיר, שכיום אני יודעת להגדיר. כששרתי את השיר ראיתי מלאכים בעיני רוחי, רק כי אימצתי את גישתו.
הוא היה איש בעל טוהר ותום. כשאני אומרת תום אני מתכוונת לפשטות מיוחדת במינה שבה אדם פועל, לחוסר בעטיפה. הוא היה חומר הגלם עצמו שממנו עשויים הדברים. לזה אני מתכוונת במילה "תום".
אני אמנם לא מכירה את כל השירים כולם,
אבל הוא כל מה שאני שואפת להיות.
עטור מצחך זהב שחור
אינני זוכר אם כתבו כך בשיר
מצחך מתחרז עם עיניים ואור
אינני זוכר אם חרזו כך בשיר
אך למי שתהיי, חייו מלאי שיר
עוד לא שמעתי מישהו שהבין את משמעות השיר כמוהו וביצע אותו בצורה שמביעה את משמעותו.
http://www.youtube.com/watch?v=wcayUsa9yvw&list=PLy5SqfmuEn1puXR-rNxHVNLj2AwM0JgzK
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Lisbeth Salander