חלמתי עליך אתמול. אבל אתה יודע את זה הרי. היית שם גם.
"אתה יודע שזה חלום, כן?" אמרתי לך כשעמדת מולי באפלה. "כן" אמרת. "נחמד לראות אותך, גם ככה" אמרתי. נראה לי שאז אמרתי משהו על המציאות, אבל אני לא זוכרת כבר מה. כעת החלום מחליק מבין האצבעות שלי כמו מים. "התגעגעתי אליך" אני זוכרת שאמרתי, ושהוא אמר גם. הוא הוריד את הכתפייה שלי ונישק את העור שהיה מתחתיה. אני נישקתי אותו בכל מקום חוץ מבפה. התחבקנו, הרבה. זה היה גם בעמידה וגם בשכיבה, בו זמנית. אני זוכרת בוודאות שאמר: "בואי, לפני שתתעוררי, בואי ננצל את הזמן הזה, אין לנו הרבה ממנו" והזרועות שלו היו סביבי ואני הייתי סביבו. אני זוכרת את החיבוק הזה כאילו קרה באמת. אני זוכרת את התחושה ממשית על העור שלי כמו בד, או צל. הוא חיבק ותפס כל מה שיכול היה לתפוס. כתפיים, חזה, תחת, שיער - "השיער שלך הרבה יותר ארוך. אבל עדיין הכי נעים בעולם" אני הרגשתי את השיערות על החזה שלו והעברתי ציפורניים על הגב והראש שלו.
ירדתי למטה והכנסתי אותו לפה שלי. בחלום כנראה נוספו לו מימדים רבים. ליקקתי והרגשתי את האזור שמסביב עם ידיי. בסופו של דבר עשיתי את מה שהרוקי מורקמי היה מתאר כ"מוליכה אותי לפורקן באצבעותיה". וזה הרגיש אמיתי. אני עדיין זוכרת את התחושה של העור הזה נגד היד שלי.
"את עם מישהו עכשיו?" שאל כשסיים. "לא. אתה יודע שאף פעם לא היה לי אף אחד חוץ ממך." "טוב" הוא אמר. "אתה?" "את יודעת". "היה נחמד לחלום אותך" אמרתי. "היה נחמד לחלום אותך."
"לילה טוב".
זהו, אני לא זוכרת יותר.
אני בכלל מאחרת לשיעור פסנתר כי ישבתי לכתוב לפני שכל זה יעלם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Lisbeth Salander