כריסטיאן היקר- סיפור בהמשכים

17.7.2026

כריסטיאן היקר,
אני כל כך מבולבלת.
הדבר היחיד שאני יודעת זה שקוראים לי אדלייד. ושאני צריכה לכתוב לך. ושיש לי פנקס מוזר בכיס, שכתובים בו תאריכים. הנחתי שהיום ה17, כי כל השאר היו מסומנים, ואת אתמול אני דווקא זוכרת.
איפה אני? מאיפה הגעתי? מי אתה? איפה אתה?
יש לי סחרחורת מרוב בלבול.
התעוררתי אתמול במבנה נמוך שהיה עשוי מלבנים אדומות. אני מתארת דברים בפרוטרוט, כדי שתוכל למצוא אותי, אם אתה יודע מי אני בכלל.
איך אני יודעת שהבניין היה נמוך ועשוי מלבנים אדומות? פשוט מאוד- התעוררתי על הגג, שהיה בערך שני מטר ומשהו מעל הרצפה, ומתחתי היו לבנים אדומות.
פשוט, לא?
הייתי משוכנעת שלא סתם התגלגלתי לגג מתוך שינה בטעות. אבל לא ידעתי- ואני עדיין לא בטוחה- איך הגעתי לשם.
שוטטתי על הגג, מנסה למצוא דרך בטוחה לרדת. ואז ראיתי צוהר בגג שעליו עמדתי והצצתי דרכו.
ראיתי בעדו ארווה שוקקת סוסים העסוקים בפעילויות הבוקר שלהם- שכללו, בין השאר, כלום.
וואו, אני תמיד כזאת צינית?
הצוהר היה בערך בגודל הראש שלי. הנחתי שאני במעין מפגש דרכים- מנוחה ותחלופת סוסים מרכיבה ארוכה.
בהתחשב בזה שאני לא זוכרת כלום, האינטואיציה שלי מדויקת למדי.
ישבתי וחיכיתי שמישהו יצא מהבית, שיביא לי סולם. ואולי גם משהו לאכול.
הכנסתי יד לכיס וגיליתי את הפנקס, שהתאריך האחרון שהיה מסומן בו היה ה15.
הבעיה בפנקס הזה, זה שהוא נראה ממש שונה מכל האווירה שהקיפה אותי.
כשהחזרתי את הפנקס לכיסי, גיליתי שאני בעצם לובשת פיג'מה מטונפת ושיש בכיס עוד משהו.
צרור ניירות. כמו זה שעכשיו אני כותבת עליו. בגוון סגול- לילך מוזר. בקע מהם ריח מוזר- ועכשיו כשאני מריחה את זה שוב, זה מריח כמו קסם.
נאנחתי, מיואשת. אני אמורה להאמין בכלל בקסם? לא זכרתי שום ביטוי לקסם בחיים שלי, אבל מצד שני, איך אני יודעת איך מריח קסם אם אף פעם לא נתקלתי בו?
אז... אולי זה נכון?
אני משאירה את השאלה פתוחה.
בכל מקרה, בסופו של דבר יצאה נערה ששערה השחור היה קלוע לשלוש צמות ארוכות מהבית עם סלסילה בידה.
"הי! ילדה!" קראתי ונופפתי אליה.
היא נבהלה והפנתה את ראשה לכל הכיוונים, מחפשת מאיפה מגיע קולי.
"על הגג!" עזרתי לה.
היא מצאה אותי וקראה בהפתעה. "מה את עושה שם?" שאלה בפליאה.
"לא יודעת," עניתי, "תוכלי לעזור לי לרדת?"
היא נראתה די בשוק, אבל הנהנה ונבלעה שוב בתוך הבית. אחרי כמה רגעים יצאה בליווי גבר חסון שסחב סולם מוזר- בל עץ ארוך שאליו מחוברים שלבי עץ, מזדקרים משני צדדיו.
טוב, לעיני הלא בדיוק מוסמכת הוא נראה לא יציב.
ירדתי בזהירות, מנסה להרגיע את ליבי הדוהר. אני פוחדת מגבהים?
לא כדאי שאדע לפחות את זה?
וזה היה בית נמוך!
הודיתי לנערה ולגבר שהיא הציגה כאביה וכבעל הפונדק הקטן עליו נחתי בטעות.
"יש לך כסף? אוכל? מקום לגור?" שאלה הנערה בדאגה.
נענעתי בראשי. "קוראים לי אדלייד. עוזר במשהו?"
"מאיפה הגעת? את יודעת איך לחזור?"
"לא יודעת." אמרתי שוב. "נראה לי שלא."
"אז פשוט... נוצרת לנו על הגג?" קימטה הנערה את מצחה.
משכתי בכתפי. אני לא יודעת למה לא נלחצתי או התחננתי לעזרה.
אולי זה האופי שלי. אני באמת לא יודעת.
"היא יכולה לעבוד אצלנו." אמר האב בקול עבה מהדהד.
"תודה." אמרתי בהקלה.
"כמה זמן תישארי?" שאלה הנערה.
"עד ש... אלך?" ניסיתי לתאר לעצמי מה הביא אותי לשם, והנחתי שאותו דבר גם ייקח אותי משם.
"טוב, בואי." הנערה התחילה ללכת ואביה אחריה.
"איך קוראים לך?" שאלתי ועקבתי אחריהם.
"אסלי. את אדלייד, נכון? אבא שלי זה פרדו. את שאר המשפחה אני אכיר לך בפנים."
חיבבתי מיד את אסלי, שלמרות שהיא נראית צעירה ממני בכמה שנים, היא התייחסה אלי ממש יפה מהרגע הראשון שנפגשנו.
נכנסנו, ואסלי הכירה לי אימה ריינס, ושני אחיה המבוגרים אל ואון שנהמו אלי ברכת שלום וחזרו לבולי העץ בהם התעסקו.
ריינס, לעומתם, חייכה אלי. שמתי לב שבאותו מקום יש לאנשים שיניים חדות הרבה יותר משלי, והנשים כולן הולכות עם שלוש צמות ארוכות כמו אסלי.
ביקשתי מאסלי שתקלע את שערי, חום מתולתל, ומגיע לי עד אמצע הגב. היא הרטיבה אותו וקלעה אותו לשלוש צמות.
היא הראתה לי את ההשתקפות שלי בקיר מים שבפינת הפונדק.
מאחרי הצהריים אסלי לימדה אותי איך לטפל בלקוחות, מה להגיש ואיזו ברכת שלום נחשבת מכובדת יותר, לחיצת יד או הרכנת ראש.
הרגשתי שהידע שהיא נותנת לי מתבזבז, אבל נתתי לה ללמד אותי, בעיקר כי היא נראתה מאוד מסופקת לחלוק את זה עם עוד מישהו.
פחדתי ללכת לישון כשדי לא להתעורר במקום אחר. אבל נרדמתי, והתעוררתי בחדר הצדדי הקטן שניתן לי.
חיוך היה פרוש על פני במשך כל הבוקר, והשמחה שהרגשתי בביטחון במקום כמו זה שיפר גם לאחרים את מצב הרוח.
הייתה לי היתקלות קטנה עם שני לרוחות מגודלים, שהתווכחו למי מגיע הבית ששניהם כבשו יחד מבעליו הקודמים.
אני הגעתי עם מגש המשקה מעלה הקצף שלהם, ואמרתי בחיוך שלא ירד מפני "מה דעתכם לגור ביחד?"
הם הסתכלו אחד על השני ואז עלי וצבע פניהם מתחת לזקן חזר לנורמאלי מאדום זועם.
הרגשתי ממש טוב כל היום, אפילו יצאתי לרכיבה, וגיליתי שאני יודעת איך לרכב.
כשהערב ירד חזרתי לצרור הניירות הסגול הזה והתחלתי לכתוב. אני לא יודעת מי אתה, או למה אני כותבת לך, אני פשוט רוצה שמישהו יזכור את מה שקרה לי.
שאסלי, ריינס ושני המזוקנים לא ייעלמו מהזיכרון. כי יש לי הרגשה חזקה שמחר בבוקר לא יהיה לי כזה מזל כמו היום.
שלך,
הנודדת בין פונדקאות.