כריסטיאן היקר- סיפור בהמשכים

מקווה לכולן שהיה לכן פורים שמח!

מה שאני יודעת, זה שכל השרירים שלי תפוסים וכואבים עד מוות.

ובכן, הנה פרק.

19.7.2026

כריסטיאן היקר.
אני אדלייד. יש לי בכיס את הניירות הסגולים האלה עם הריח שעושה לי חשק להתעטש ופנקס קטן עם תאריכים.
היומיים האחרונים היו מתישים.
התעוררתי אתמול בבוקר כשמישהו דרך עלי בחושך של חדר כלשהו, שאחרי שנדלקה העששית התברר שהיה המזווה, ואחד הלקוחות של הפונדק הזה ניסה לגנוב ממנו גבינת עיזים- ואני מנעתי את הגניבה.
גיבורה.
הייתי- טוב, אני עדיין- ממש מבולבלת. השיער שלי קפץ מתוך שלוש צמות קלועות יפה ולבשתי בגדי שק מכוערים שכנראה נועדו לשינה.
מכיוון שמנעתי גניבה, הכניס אותי בעל הפונדק אסיר התודה אל מגוריו עם אשתו. הם זוג מבוגרים חייכניים שקיבלו אותי יפה מאוד.
התפקיד שלי היה להביא דליי מים מהבאר, מטלה ששניהם כבר לא יכולים לבצע.
קוראים להם הרמר ואיישה. לשניהם חסרות הרבה שיניים והעיניים שלהם מכוסות קרום דק של זקנה.
הם נראים רגילים לגמרי, כמוני, אבל הלקוחות של הפונדק הזה- כל אחד והאיברים השונים שלו. הסקאלה רחבה- מקרניים וזנבות עד ראשי דגים וקשקשים.
אתמול, כשחזרתי בפעם השלישית מהבאר עם הדלי המלא, פגשתי יצור בעל שני ראשים שהתווכח עם עצמו.
"לא! אני רוצה לשבת!" קרא הראש השמאלי.
"אבל אני צריך אוויר צח!" הראש הימני טען ואחת מידיו ניפנפה מול פניו כאילו הוא משווע לאוויר.
"אבל כואבות לי הרגליים!""לא, הן לא!"
"די! אתה אף פעם לא מסכים להישאר במקומות מעניינים!" התלונן הראש השמאלי ושרבב את שפתיו.
שני הראשים היו אנושיים למדי, חוץ מעיניים בצבעים שונים- אחת אדומה ואחת בצבע אחר. לשמאלי הייתה עין ירוקה, ולימני עין כחולה.
החנקתי חיוך כשעברתי לידם- לידו- איך שלא אומרים את זה.
"אני יכולה לשבת איתך- איתכם- כאן בחוץ." הצעתי, מניחה את הדלי בכניסה.
שני הראשים נפנו אלי בבת אחת. "באמת?" התפלאו שניהם יחד.
"בטח." אמרתי וגררתי מבפנים שתי כיסאות.
היצור התיישב על אחד ואני מולו על השני.
"מה שמך... שמכם?" שאלתי.
"אני קופאל." אמר הראש השמאלי.
"ואני קופאל." אמר הראש הימני.
"איך אתם מבדילים?" שאלתי וקימטתי את מצחי.
"אני קו-פאל," הדגיש השמאלי, "והוא קו-פאל."
הימני הנהן. "זאת לא אשמתנו שאמא שלנו תכננה רק על תינוק אחד." הצטדק.
שוב עצרתי בעצמי שלא לצחוק. "כמובן שלא."
"אז מי את?" שאל השמאלי.
"אני אדלייד. מנעתי גניבה, ואני משרתת את בעל הפונדק ואשתו." תקצרתי.
"אף פעם לא ראינו אותך פה." אמר הימני. השמאלי הנהן.
"רק היום הגעתי הנה." הסברתי, "אני נודדת בין פונדקאות."
"אין לך בית?" שאל הימני בפליאה.
"אולי יש לי. אני לא יודעת."
"איך את לא יודעת אם יש לך בית או לא?" תמה השמאלי.
משכתי בכתפי. "אני מניחה שעדיין לא מצאתי אותו."
שניהם שתקו כמה רגעים.
"אז... את מטיילת לך בעולם... לגמרי לבד?" שאל הימני באיטיות.
הנהנתי.
הם החליפו מבטים. "לבד." אמרו בו זמנית.
"אני מניחה שאתם אף פעם לא לבד." אמרתי בחצי חיוך.
הם הנהנו.
"לפעמים זה מעצבן." אמר הימני.
"כן, כמו שראית, יש בינינו קצת ויכוחים." חייך השמאלי במבוכה.
"אבל בסוף מסתדרים." השלים הימני.
הם גירדו בברכם, כמעט בהיסח דעת.
מה אתה עושה?" רגז הימני, "לא מגרד לי שם!"
"לי כן!" השיב השמאלי והמשיך לגרד.
"אהם." אמרתי.
"סליחה." אמרו שניהם אבל הביטו אחד בשני באיבה ושילבו את ידיהם.
ישבתי ושוחחתי איתם עוד קצת זמן, עד שהגיעה השעה בה שניהם הסכימו (סוף סוף) שהם צריכים ללכת. רק אחרי שנעלמו בפיתולי השביל, הרשיתי לעצמי לצחוק.
אני אולי לא ממש יודעת, אבל לא נראה לי שעברתי או שאעבור עוד חוויה כזאת בחיים שלי.
הרמר חרחר מצחוק כשסיפרתי לו על קופאל וקופאל, ואמר שגם הוא פגש בהם בפונדק, ושהם הצליחו לגרום לו להתקפל מרוב צחוק.
"לפעמים הם אפילו מתווכחים באיזה צד של המיטה כל אחד מהם ישן." סיפר הרמר וצחקנו יחד.
אני לא מתכוונת לעזוב את הפונדק הזה, כריסטופר, מי שלא תהיה, אבל אני יודעת שהכוונות שלי לא משנות. אני מסמנת את היומיים שהעברתי פה כדי שאדע את התאריך גם מחר, אם במקרה אאבד שוב את הזיכרון.
היום הרגשתי בודדה מאוד בגלל השיחה עם היצור, שהוא בעצם שניים, וההרגשה התחזקה כשאחד מהלקוחות בפונדק כאילו עקב אחרי.
לא יכולתי לדעת את זה בוודאות- עיניו היו מכוסות במשקפיים כהות, כך שלא יכולתי לראות אם עיניו באמת מסתכלות בי או רק בכיווני. אבל הראש שלו זז לכל מקום אליו הלכתי.
הוא דווקא נראה די טוב, עם שיער שחור ועור בצבע האדמה האדומה שמקיפה את הפונדק.
הוא היה מסתורי מאוד וגרם לי להרגיש זרה ולא רצויה. אני מקווה שבאיש הזה אני לא תקל עוד פעם.
התרתי את הצמות שהתעוררתי איתן, כי איישה אמרה לי שזאת תסרוקת דרומית- מה שזה לא אומר.
אני לא רוצה ללכת לישון, למרות שכל היום טיאטאתי את האורווה ואת האסם, כי אני לא רוצה להתעורר במקום אחר.
אבל יש לי הרגשה שמחר אני אהיה רחוקה מאוד מכאן, ושוב לבד.
אני צריכה לישון עם נעליים, נראה לי. למקרה שהאנשים שם לא יהיו כל כך נחמדים.
שלך,
הנודדת בין פונדקאות.