כריסטיאן היקר- סיפור בהמשכים

איך העיצוב החדש?
יפה, נכון?
תודה, פלאוור!!

אזהרה: פרק חשוב לפניכם...

21.7.2026

כריסטיאן היקר,
כל החיים שלי הייתי כזאת חסרת מזל?
קודם כל, אני לא זוכרת כלום. כלום. אין לי אפילו מושג למה אני כותבת לך כשכל כך קר לי ואני מנסה להתחמם בארון המלא אבק עם שמיכה מלאת חורים.
חוץ מזה, אני תקועה בין הררי אדם זעפניים שלא מודעים לקיומי רק בכות מישהו שאני אפילו לא בטחוה שקיים, כבר יומיים, בתוך יער אפל.
ונראה לי שנעקצתי על ידי משהו קטלני ששוכן בארון הזה.
אני מרגישה כל כך חולה...
כשהתעוררתי אתמול, הייתי חסרת תחושה מרוב קור. אבל למזלי נעלתי נעליים, אחרת נראה לי שעכשיו הייתי מחוסרת אצבעות ברגליים.
התעוררתי וראיתי באופק עשן, שניחשתי שעולה מארובה.
קיוויתי שזאת לא איזו מדורה של יצורים אוכלי אדם, אחרת ממש אכלתי אותה.
התחלתי ללכת לקראת העשן, מנסה להשתלט על השיער שלי שהתנופף מסביב ונכנס לי לעיניים ולפה ובכלל עצבן אותי מאוד.
אלתרתי גולגול רופף בעזרת ענף גמיש והשתדלתי להתחמם כמה שאפשר. הגעתי למבנה מרובע קטן וחסון. על הדלת היה תלוי ראש ענק של נחש, מה שגרם לי מעט להסס אם זה שזאת לא מדורה של אוכלי אדם זאת באמת עובדה מעודדת.
נכנסתי, מקווה שלפחות חם שם יותר.
טוב, תקוותי התגשמה- היה שם לוהט ומצחין מרוב גופים עצומים צפופים וענני שכרות מחרידים.
הצטערתי שלא לקחתי איזה מקל להגנה עצמית מהיער שבחוץ.
לא היה לי שום דבר לשלם איתו. לא היה לי מושג איפה אני, אם מכירים אותי שם, אם בכלל מדברים בשפה שלי. הייתי אבודה לגמרי, נשית מידי וקטנה מידי בין כל המוני הגברים הענקיים ששתו במקום הזה.
הגעתי לפינה נידחת, פחות צפופה של הפונדק. נעמדתי שם, מרגישה בלתי נראית, וייחלתי לפנים נחמדות חסרות זקן פראי כל כך. רעדתי מפחד, אבל גופי לפחות הפשיר מעט.
בעברו האחר של החדר לכד את עיני גרם מדרגות כמעט נסתר. פילסתי לשם את דרכי, מנסה לא למשוך תשומת לב. זה לא ממש הצליח. נקלעתי בטעות בדרכו של איזה ענק, והוא חשב שחברו הכשיל אותו, כי לא ראה אותי. מהר מאוד פרצה שם מריבה אלימה שאני נלכדתי במרכזה.
כמעט התעלפתי, נראה לי, ממכה שאיזה אחד הכניס בלסתי. לפתע יד משכה אותי מתוך המריבה והרגשתי שאני נגררת על הרצפה, כמעט חסרת הכרה, במעלה המדרגות ואז לתוך הארון, זה שעכשיו אני יושבת בתוכו.
כל אתמול ניסיתי להתאושש מהמכה ולהתעלם מהרעב שכרסם בבטני.
התעוררתי היום בבוקר, לרוע מזלי, באותו ארון, גם כן קופאת מקור, והייתי נחושה למצוא את הגואל שלי שהביא אותי לשם.
כשקמתי, גיליתי שאני מסוחררת למדי, אז לקחו לי כמה דקות להתייצב ולקלוט את סביבתי. יצאתי מהארון וראיתי שאני בחדר ריק, שהמיטה בו הייתה מבולגנת, משמע, מישהו ישן בה, אבל הוא כבר הלך.
תהיתי אם זה היה אותו אחד שגרר אותי לחדר. הצצתי דרך החלון הסדוק של החדר ולא הבנתי מה אני רואה.
בחוץ, מסביב למדורה גדולה, ישבו נשים. הבעיה היחידה בהן הייתה הגודל- כל אחת הייתה כפולה ממני גם בגובה וגם ברוחב, כמו הגברים של אתמול, והן לבשו פרוות סבוכות ארוכות שנראו שייכות לכלבים או זאבים.
בלעתי רוק. לא הייתה שאלה בכלל- אני זרה ומוזרה כאן.
שקלתי להישאר בחדר הזה עד שאצליח להסתלק באותה דרך בה הגעתי, אבל בטני לא רצתה לחכות כל כך הרבה.
לקול מחאותיה יצאתי מהחדר בשקט עד כמה שיכולתי. המסדרון היה פנוי ושקט, וירדתי במדרגות, ליבי דופק בחוזקה. כשהגעתי לחדר אליו נכנסתי אתמול,, ראיתי שהרבה יותר רועש ומסריח שם ממה שזכרתי.
תהיתי למה הנשים יושבות בחוץ. הן לא נראו לי מפונקות מכדי לסלוד מחברת הגברים. לא יכולתי להסתכן במשיכת תשומת לב, לא אחרי מה שקרה אתמול. הזדחלתי לאורך הקיר, מקווה להיבלע בקורות העץ. עקפתי בזהירות כל אדם שעמד בדרכי.
לא היה לי מזל.
בערך מטר מהדלת, נתקלתי בקורה בולטת בקיר ומעדתי על הר אדם מיוזע שהפנה אלי פנים מזוקנים ואגרוף ענקי.
"סליחה!" פלטתי מפוחדת והרכנתי את ראשי, מוכנה למכה, מנסה להגן על המקום הפגוע. אבל השומר שלי, לפחות זה מה שנראה לי, ספג במקומי איכשהו את המכה. הרגשתי בנוכחותו מלפני, ושמעתי קול אגרוף מתנפץ על בשר וקללה חרישית. כשהרמתי את ראשי, לא ראיתי לידי לא את המכה ולא את זה שחטף את המכה.
הייתי כל כך מבולבלת, אבל הייתה לי איזו מטרה בראש, להגיע אל הנשים שבחוץ. המשכתי להתקדם עד שהצלחתי להגיע אל הדלת. פתחתי אותה אל הקור שבחוץ והתחלתי  להתקדם אליהן.
עשרות פנים, חסרות זקנים אבל מאיימות לא פחות, הסתובבו אלי.
התנודדתי במקומי ובלעתי את היבבה שרצתה לבקוע מפי. מיהרתי לחזור על עקבותי לתוך הפונדק. התיישבתי שוב בפינה כלשהי וניסיתי למצוא את השומר שלי שהציל אותי פעמיים. אבל נראה היה שהוא פשוט נעלם. בכל מקרה לא ידעתי איך הוא נראה ואם היה קיים באמת- אז כשהשמש בחוץ התחילה לשקוע עליתי לחדר הריק נכנסתי לארון וקפאתי.
כדי לא למות מקור  מתוך שינה, זחלתי החוצה, גנבתי שמיכה שנחה על אחת השידות וחזרתי לארון.
עכשיו אני מתעטפת בשמיכה הזאת, מתה מקור, מרעב ומבדידות. אני רוצה חברה לא מאיימת. אני מייחלת לשפיות. אני מניחה שאם מחר אני עדיין אהיה פה, אני אמות, ויש כמה דרכים:
מרעב, מקור או מעוד קרב או אגרוף שממנו אני לא אצליח להתחמק.
אלו היו יומיים נוראים. אני לא יכולה לתאר לך כמה הייתי רוצה להירדם, לשכוח הכל ולהתעורר מחר בבוקר במקום אחר.
שלך, בתקווה לא למות הלילה,
הנודדת בין פונדקאות.