It's weird to not be weird

יום השואה גורם לי לחשוב כמה ברת מזל אני.

כמה מזל יש לי שיש לי מדינה משלי. שיש לי בית. שיש לי משפחה. שיש לי חברים. ואפילו, איזה מזל יש לי שאני הולכת לבית ספר.

אני יושבת מול הטלוויזיה וכל תוכנית מחדש אני מזדעזעת ממה שילדים בגילי, ילדים יותר קטנים ממני, תינוקות, מבוגרים - עברו, וממה הם היו צריכים לסבול! 

ומכל התוכניות העצובות האלה הדמעות עולות. ודווקא ביום הזה- אני הכי גאה להיות יהודיה.

יזְכֹּר אֱלוֹהִים אֶת כָּל הַנְשׁמוֹת שׁל כָּל קְהִלּוֹת בֵּית יִשׂרָאֵל
בְּגּוֹלַת אֵירופָה שׁהוּעֲלוּ עַל מוֹקֵד בִּשְׁנוֹת הַשׁוֹאָה תַּ"שׁ-"תַּשְׁ"ה.

שׁשָׁה מִלְיוֹן אֲנָשׁים וְנָשׁים, יְלָדִים וִילָדוֹת, בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת, זָקֵן וָטַף, שׁנֶהֶרְגוּ וְשׁנִּטְבְּחוּ בְּאַכְזָרִיּוּת אֲיוּמָה וְנִרְצְחוּ בְּרֶצַח הֲמוֹנִים בִּמְקוֹמוֹת מְגוּרֵיהֶם בֶּעָרִים, בַּעֲירוֹת וּבַכְּפָרִים, וְיִתרָם הוּבְלוּ לְמַחֲנוֹת הָרִכּוּז וְנִסְפּוּ בְּמִיתוֹת משֻׁנּוֹת וְנוֹרָאוֹת, וְנִשְּׂרְפוּ לְאֵפָר בְּכִבְשׁנֵי-הָאֵשׁ שׁל מַחֲנוֹת הַהַשׁמָדָה הָאֲיוּמִּים בְּגֶרְמַנְיָה וּבְפּוֹלִין וּבִשְׁאָר אֲרָצוֹת בִּידֵי עַם הַמְּרַצְּחִים הַגֶּרְמָנִי יַחַד עִם עוֹזְרָיו הָרוֹצְחִים מִשׁאָר הָעַמִּים, שׁהָיוּ בְּעֵצָה אַחַת לְהַשׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת הָעָם הַיְּהוּדִי וְלִמְחוֹת אֶת זֵכֶר הַיַּהֲדוּת וּלְכַלּוֹת כָּל אֲשׁר בְּשֵׁם יִשׂרָאֵל יִקָּרֵא.

אֵל נְקָמוֹת, שׁוֹפֵט הָאָרֶץ זְכוֹר נָא אֶת נַחֲלֵי הַדָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ כַּמַּיִם, דְמֵי אָבוֹת וּבָנִים, אִמָּהוֹת וְעוֹלְלֵיהֶם, רַבָּנָן וְתַלְמִידֵיהֶם וְהָשׁב גְּמוּל שׁבְעָתַיִם לְצוֹרְרֵי עַמְּךָ.

שׁוְעַת "שׁמַע יִשְּרָאֵל" שׁזָּעֲקוּ הַלְּקוּחִים לַמָּוֶת, אַל תִּדּוֹם, וְאֶנְקַת הַמְּעוּנִּים תַּעֲלֶה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדֶךָ, לִנְקוֹם, בִּמְהֵרָה בימינו לְעֵינֵינוּ, אֶת נִקְמַת דַּם בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ הַקְּדושׁים וְהַטְּהוֹרִים, שׁלֹּא זָכוּ לְקֶבֶר יִשׂרָאֵל, כַּכָּתוּב: כִּי דַּם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשׁיב לְצָרָיו, וְכִפֵּר אַדְמָתוֹ עַמו.