כמה אנשים מתוך אוטובוס מלא יממשו את "מפני שיבה תקום" וייתנו לזקנה שהרגע עלתה לשבת במקומם?
כמה אנשים יישמעו בלי כוונה שמישהו אבוד ולא יודע היכן הוא נמצא, ייגשו אליו ויענו לו על השאלה?
כמה אנשים מתוך רחוב הומה ייזרקו איזה שקל או שניים לבחור שמתופף על דליים?
אם אין שקל או שניים, חיוך לעברו המעיד על הנאה עומד בדיוק על אותו משקל של שקל או שניים ואף יותר.
כמה אנשים יילכו במקביל לזקן הסוחב פי שלוש שקיות ממספר הידיים שלו ויציעו עזרה? לפחות עד שדרכיהם ייתפצלו.
כמה אנשים יכניסו את העטיפה של המסטיק לכיס עד שיגיעו לפח הקרוב ולא ישליכו אותה על הרצפה למרות שהיא כבר מפוצצת בעשרות עטיפות כאלה או אחרות?
ההסתברות עצובה.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא שופטת. וכן, גם אני לא עומדת בכל המשפטים הנ"ל אבל ראבק,
ההסתברות צריכה להיות בכל אדם, לא בכל קבוצה של אנשים.
הרשו לי לנסות להסביר את עצמי בצורה ברורה יותר,
הסתברות קבוצתית זה כמה מתוך מספר מסוים של אנשים יעשו כך וכך. לעומת זאת, אני חושבת שההסתברות צריכה להיות אינדיבידואלית לכל אדם.
זאת אומרת, כמה פעמים מתוך מספר מסוים של מקרים בהם נתקלת היום, תממש את המשפטים הנ"ל?
אני לא איזה רבנית שבאה לעשות תיקון בעולם, כן? לא יכול להיות פחות אכפת לי אם איזה זקן יעמוד בנסיעה שלו הביתה באיזה חור רחוק אלפי קילומטרים ממני. אבל, ויש אבל,
שום דבר לא יכול להחליף את ההרגשה העילאית הזו, שכל האוטובוס (או לפחות חלק נכבד ממנו) בוהה בך באהדה לאחר שאתה קם ונותן למבוגר ממך לשבת. אתה מרגיש כמו איזה סופרסטרייקר.
אז תעשה טובה לעצמך, תתפור לעצמך גלימה ממעשים טובים, ותהיה סופרסטרייקר.
But I don't think that life on earth is set up quite the same, no
It's every man out for himself until we make things change
רגע רגע רגע, שהחיים יעצרו לדקה, אני לא בטוחה שעליתי על הרכבת הנכונה.
אני מסיימת צבא, בדרך לרישיון נהיגה, אבל שניה, לא ראיתי את הפרק האחרון של המומינים.
עד לא מזמן, החלום שלי היה לקנות 100 מסטיקים של בזוקה ב50 שקל. היום אני הולכת לקיוסק השכונתי עם 50 שקל וחוזרת עם שתי קופסאות סיגריות.
אז רגע, תעצרו הכל. בואו נתחיל מההתחלה. גדלתי בשכונה קטנה, בתוך בועה די גדולה.
חזרתי הביתה לפני שמחשיך בימים שכן הרשו לי לצאת מהבית. ראיתי קטנטנות, צבי הנינג'ה, ושאר הירקות ועשיתי שיעורי בית בימים שכן הלכתי לבית הספר.
מכאן והלאה, הכל רק מתגלגל בקצב מסחרר.
הספקתי להיות הומלסית והספקתי להתאהב מספר פעמים. הספקתי לחטוף הרעלת אלכוהול והספקתי להיפגע אינספור פעמים. הספקתי לעשן ולהתיישן, להיות מנותקת מהעולם ולהיות במרכז העולם, לצייר ולחלות, לשיר ולהבריא. הספקתי לנגן בגיטרה,להקשיב למוזיקה,להיפרד מאנשים,להכיר חדשים.לפחד כמו בסרט אימה,ללכת לאיבוד,להימצא.לראות מאות סרטים,לשכוח את הרוב,לראות שוב את החשובים.להתאהב במישהי מיבשת אחרת,לפגוש מישהי מיבשת אחרת,להתאכזב,מעצמי,בעיקר.לעמוד בקצה הגג,לאכול ולהגיע לתת משקל,לא לאכול ולהשמין.להתקעקע,להתחורר,ולחורר להורים את השכל.להתגייס,לבכות דמעות,לצחוק עד דמעות.להתפלש בשלג,ולטעום אותו.לעבוד,לצאת מהארון,להציל חיים,לאבד חיים,לחשוב לחשוב לחשוב.להתאהב בסטרייטית,להיות עם סטרייטית,להיפגע מסטרייטית.לפגוע בסטרייטית אחרת.להצטלק,לצלק,להתחפש,לחפש,משמעות,סיבה,תשובה,איפה הגרב השנייה.לשתות עד לא ידע,לדעת איך לשתות. ועוד הרבה יותר דברים אבל רגע,
כששואלים אותי אם הכדורים עובדים, אני נשארת מבולבלת.
זו לא אנטיביוטיקה שלוקחים כשגרון כואב ויודעים שהיא עובדת כשהוא פשוט כבר לא כואב.
זה לא משכך כאבים ולא דקסמול קולד. אז אני תמיד עונה "אם אני פה, כנראה שכן."
עשיתי לך כל כך הרבה רע בשנים האחרונות, פיזית ונפשית.
צילקתי אותך בכל דרך אפשרית, לקחתי ממך את כל הדברים שאת אוהבת, כלאתי אותך וכבלתי אותך.
כמו שאנחנו נותנים בטעות מכה למישהו עם המרפק וקולטים שעשינו יותר נזק משחשבנו - העפנו להם את הקפה או את הצלחת עם האוכל, מה שעולה לכם בראש. אז אנחנו מתחננים לסליחה למרות שזה לא יחזיר להם את הקפה לכוס ומרגישים רע לגבי עצמנו למרות שזה לא יחזיר להם את האוכל לצלחת.
ככה אני מרגישה לגבי עצמי.
אבל אפשר להכין להם קפה חדש ואולי להוסיף איזה עוגיה או שתיים. זה לא יימנע את האי נעימות אבל זה גם משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Symptom
