בהתחלה היה לי די טוב בעבודה, בפעם הראשונה בחיי הגעתי למקום והתחלתי בטוב. עשיתי אחלה רושם, נראה שלמדתי מהר והכל.

ואז הגיעו כמה שבועות פחות טובים. פתאום "הבנתי" שאבא שלי מת, הייתי קצת יותר עצובה ומעופפת ואולי גם דיברתי קצת יותר מדי. ואז הגיעו השיחות. שיחה אחת מאחמ"ש שאמר לי שהוא שמע אחמשים אחרים מדברים ושהם מרגישים ירידה בתפקוד שלי בעבודה, כאילו אני זורקת זין, הוא גם הדגיש שאם מישהו אחר במחלקה היה עובד כמו שאני עובדת עכשיו היו חושבים שהוא תותח, אבל בגלל שעשיתי רושם ראשוני כלכך מוצלח זה נראה רע. מעבר לזה, ככל שעבר הזמן הרגשתי יותר ויותר אנטי מצד מי שהיה הבן אדם האהוב עלי בעבודה, ברמה שבכל פעם שאני נמצאת בסביבה הוא קם והולך-שזאת הדרך שבה הוא מתנהג עם כל מי שהוא שונא ממש.

חוץ מהעבודה, דחיתי את הלימודים לשנה הבאה (אוקטובר 19) מה שאומר שאני אתחיל ללמוד בגיל 24, כשרוב האנשים סביבי כבר יסיימו את התארים שלהם אני רק אתחיל ועד אז אני אהיה חייבת לעבוד כמה שיותר ולחסוך כמה שיותר. טיסה היא כרגע בגדר חלום, גם רישיון.

היתה לי חברה טובה, היינו חברות מגיל 5. בינואר נבחנו ביחד כדי להתקבל למכללה, היא קיבלה 599 אחרי שלמדה המון ואני 675 אחרי שלצערי למדתי ממש מעט. מאז היא התרחקה, בשלב מסויים לא ענתה יותר להודעות ויום אחרי יום ההולדת שלי ראיתי שהיא כתבה ברכה ממש ארוכה ומושקעת למישהי בפייסבוק בזמן שלי היא לא טרחה אפילו לשלוח "מזל טוב". אני לא אמורה להעלב מהדברים האלה בגילי, אבל אני כן. הבחורה הזאת כבר לא חלק מהחיים שלי, ההרגשה עדיין מחורבנת.

ולסיום-אני לא יודעת אם אפגוש את האחים שלי השנה. לסבא שלי בצרפת יש סרטן, הוא במצב די רע, שוקל כמוני וגבוה ממני ב20 סנטימטרים. אני לא יכולה להתנחל אצל סבא וסבתא שלי במצב כזה ועוד לבקש מהם לטפל גם באחים שלי בזמן הזה.

עצוב וריק לי. לא ככה דמיינתי את גיל 23. ניסיתי כלכך לשפר דברים, אני עדיין מנסה, אז למה אני לא מצליחה?