גיליתי שאני מאוד אוהבת ללמוד ומאוד מפחדת לאהוב דברים.
הלימודים התחילו בפברואר ומאז שלוש פעמים בשבוע אני קמה בחמש וחצי בבוקר ונוסעת לתל אביב, בנתיים לא פספסתי אף שיעור ומבחינתי שברתי כמה שיאים אישיים: להתגבר על הפחד מהמצב הכלכלי ולהרשם ללימודים, לאהוב את הלימודים, לא להבריז (מאף שיעור! הגעתי לכולם!) ולהתחבר לאנשים.
אני אפילו די טובה בזה בנתיים, אנשים לא מבינים ממה אני מפחדת ולקח לי המון זמן להבין בעצמי מה כל כך מדאיג אותי, כי כשהתלמידה שמציגה שיעורי בית מוצלחים ואנשים מבקשים ממנה עזרה אומרת שזה מלחיץ אותה זה נשמע קצת צומי, לא אמין.
כנראה שגם אני לא הייתי מאמינה למישהי כזאת שמהצד נראה שהכל הולך לה חלק, אבל הדאגה שלי לא נובעת מתוך מחשבה שאני לא מתאימה לזה או שאני "גרועה"-ההפך. אני מרגישה שזה בדיוק בשבילי. בחיים לא הרגשתי כל כך שייכת (וב-24 השנים שבהן אני קיימת כמעט אף פעם לא הרגשתי שייכת). תמיד הייתי צריכה להלחם על המקום שלי, ופתאום אני בסדר.
העניין הוא שבעוד כמה חודשים אני אסיים את הלימודים, ובנתיים שיעורי הבית שלי מקבלים ביקורת טובה רוב הזמן אבל בעולם האמיתי לא נותנים שיעורי בית ספציפיים ואני יודעת שכשיש לי יותר מדי אופציות אני מתבלבלת ומאבדת את עצמי.
קורים המון דברים מסביב ויש לי נטיה להגדיר פרקי זמן כתקופות טובות או לא טובות, ניסיתי להבין אם אני נמצאת כרגע בתקופה טובה או לא ואחרי מקלחת ארוכה עם קצת שמחה ותקווה וקצת דמעות ותסכול החלטתי שאני לא הולכת להגדיר את עכשיו בשחור/לבן, כי קורים המון דברים לא טובים והמון מצבים שעושים אותי עצובה ומתוסכלת, אבל בו זמנית יש דברים שאני אסירת תודה עליהם.
פעם הייתי מחפשת קרקע יציבה, היום אני אפילו קצת מודה על רעידות האדמה הקטנות שמזכירות לי כל הזמן שאני לא צריכה לחפש קרקע יציבה, אני צריכה לבנות אחת לעצמי.
ציירתי את נועם ואותי לשיעורי בית בתחילת הלימודים, לקח לי בערך 10 שעות בפוטושופ ונהנתי מכל רגע, התגעגעתי לזה.
מאי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
.May.
