הייתה לי כלבה 11 שנה, בעצם מאז שאני זוכרת את עצמי היא תמיד הייתה שם, קראו לה קסם (אני בחרתי את השם שהייתי קטנה).

היום זה 7 חודשים שהיא כבר לא נמצאת, קסם תמיד נתנה לי הרגשה שאני לא לבד היא תמיד הייתה פה ושמרה עליי, היא אהבה אותי ולא היה משנה לה איך שאני נראית. יש לי הרגשה שאכזבתי אותה ולא תמיד נתתי לה את מספיק יחס כמו שהיא הייתה אמורה לקבל, אני מתגעגעת אלייה וכל כך שקט ועצוב בלעדייה. אני אספר לכם מה בעצם קרה לה. אני לא בדיוק זוכרת את זה חלקים ממה שאני זוכרת.

שנה שעברה היא פתאום התחילה לדמם דימום לא רגיל ומוזר וממש חזק. היא הייתה ממש חולה ומסכנה. לקחנו אותה לוטרינרית היא לא הבינה מה יש לה ולמה היא כל כך מדממת אז היא שלחה אותנו לוטרינר אחר. אצל הוטרינר היה הרבה חתולים קטנים וגדולים ומכל הסוגים שהסתובבו חופשי, קסם פשוט שנאה חתולים בכל ליבה אז החזקתי אותה חזק שלא תשתגע הוטרינר אמר שכנראה יש לה גידול או שיש לה אני לא זוכרת הוא עשה לה ניתוח ופתח לה את הבטן כדי לנסות ולראות מה הולך שם, היה לה כנראה גידול או שזה היה הרחם אי אפשר היה לזהות כי זה היה נראה נורא לפי מה שהוא אמר הוא לא יכל לעשות כלום ואמר שיכול להיות שזה פשוט יעבור. זה היה נראה שזה עבר קסם הייתה בסדר ושמחה שוב רק לא ידעתי שזה החודשים האחרונים שלה כל זה קרה בתחילת השנה בערך בין ספטמבר פברוראר אני לא בדיוק זוכרת ואז בערך ב2 ליוני היא דיממה שוב בבוקר וזה הפסיק. ב3 ביוני בערב אני ואחותי ניקינו את הגינה, קסם הייתה שם הרבה, זו הייתה הפינה שלה, שטפנו וסידרנו שם בשבילה ושיהיה יותר נקי אחר כך גם אני רחצתי את קסם, בגלל שהיא דיממה מדי פעם בימיומיים האלה, היא הייתה מלוכלכת אז רחצתי אותה והכל היה נראה בסדר גמור. כל הלילה היא שכבה והייתה שקטה מאוד, גם בבוקר ה4 ביוני. באותו בוקר מיהרתי לבית ספר אפילו לא התייחסתי אליה ולא אמרתי לה שלום, אפילו לא הסתכלתי עלייה. יש לנו שכנים בבניין ממול שהם ממש נחמדים, הם התקשרו לאמא שלי ואמרו לה שקסם מקיאה דם, אמא הגיעה הביתה ממש מהר והוטרינר הגיע גם אלינו הביתה (אני הייתי בבית ספר ולא ידעתי אפילו) המצב היה כנראה ממש נוראי היא דיממה מכול מקום, הקיאה דם ואמא הבינה שזה הסוף, אני לא יודעת בדיוק מה קרה שם אבל היו חייבים להרדים אותה. שהגעתי הביתה היה נראה שמשהו לא תקין העיניים של אמא היו נפוחות ואדומות, היה שקט מוזר ואוירה מוזרה אחות שלי הייתה בגינה ניקתה וסידרה שם אני נכנסתי לחדר ושמתי את התיק בחדר ואז אמא באה אליי ואמרה שקסם כבר לא פה, אמרתי לה מה זאת אומרת?? כמעט צחקתי חשבתי שהיא עובדת עליי, צוחקת עליי, ואז היא התחילה לבכות וניסתה להגיד היא איננה וחיבקתי אותה ופשוט בכיתי בלי סוף, אמרתי לה שאפילו לא נפרדתי ממנה, לא הסתכלתי עלייה אפילו וכל הזמן בכיתי וחשבתי עלייה בשבועות שאחרי. כל דבר הכי קטן הזכיר לה אותה, השקט , כל רע, כל כלב שראיתי ברחוב, להסתכל בגינה (אני חושבת שאיזה חודש שלם לא יצאתי ואפילו לא הסתכלתי לכיוון של הגינה) עד היום שעברו כבר 7 חודשים אני עדיין כל הזמן נזכרת, קצת פחות ועדיין יש לי התקפות של בכי ואני פשוט לא יכולה לעצור את הבכי. זה כמו הרגשה של חנק, הכי נוראי זה ההרגשה שאפילו לא נפרדתי ממנה.

יש דברים שאתה רוצה להאמין להם, דברים שאתה רוצה שיקרו, דברים שאתה חולם עליהם....

שאתה ביישן וחסר תקוות אתה רוצה להאמין שהעולם ישתנה. אני בתור אחת שבקושי מדברת וכמעט ואף פעם לא אומרת את מה שהיא חושבת יש לי הרבה חלומות והייתי רוצה שהדברים ישתנו. שאני יושבת בכיתה, או בכל מקום אחר, לבד, ומסתכלת על האחרים שיש להם אחד את השני, כיף להם ביחד, יש להם עם מי לדבר, הם לא מרגישים לבד. ההרגשה הזאת של הביישנות פשוט גוברת עליי, אני כן רוצה ללכת ולדבר עם אנשים, אני רוצה להרגיש שיש לי חברות טובות, פשוט אין לי האומץת לבוא ולדבר עם אנשים. יש כאלה שאני רוצה להיות חברה שלהם ושיהיו חברות שלי, אני פשוט לא יודעת מה לומר, איך להתחיל לדבר איתן או שאני רואה מישהו שהוא נחמד אין לי את האומץ לבוא ולדבר איתו, להתחיל איתו :) אני רואה בנות אחרות, איך הן פשוט מגיעות ומתחילות לדבר לא אכפת להן מה האחרים חושבים עליהם הן פשוט אומרות את מה שיש להן לומר. יש להן את האומץ. שאי רוצה לומר משהו או לנסות להכיר מישהו הלב שלי פשוט מתחיל לדפוק כל כך חזק ואני מנסה לעשות נשימות עמוקות. הלחץ פשוט תוקף אותי כאילו הוא חוסם לי את הדרך אני כן רוצה לדבר, לומר , להכיר אנשים אבל פשוט ברגע שאני  מנסה כאילו נוצרת חומה מסביבי או כאילו שמישהו חוסם אותי או קושר אותי ולא נותן לי לעשות מה שאני רוצה.אני יודעת מה אני רוצה להגיד שיש לי אבל אני פשוט לא מסוגלת לפתוח את הפה ולהתחיל לדבר ההרגשה של זה ממש מבאסת ומדכאת כי אני רוצה אבל פשוט לא מסוגלת.

שמי דניאל,

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתביישת ולא מסוגלת לדבר. זה מפריע לי אני לא מסוגלת לעשות דברים, אני לא אומרת מה שאני חושבת, אני לא מדברת שפוגעים בי או מעליבים אותי, אני לא פונה למישהו שאני צריכה עזרה או שאני עצובה או שאני מרגישה לבד, אני לא מסוגלת לעשות דברים הכי פשוטים ליד אנשים אחרים, אני מרגישה שכל צעד, כל תנועה שאני עושה בוחנים אותי , כל דבר שאני עושה זה הרגשה של טעות,ל הדברים קורים כמעט כל יום, שאני נמצאת ליד אנשים אני כאילו משותקת, הלב שלי דופק כל כך חזק ואני רק רוצה לברוח, אני תמיד מפחדת שאני יעשה טעות או שיש לי לכלון על הפנים או שמשהו לא מסודר באיך שאני נראית, אני מפחדת שאנשים לא ישכחו את מה שהם ראו ויצחקו עליי שאר הזמן.

אני לא הכי רזה, ליתר דיוק בכלל לא, זה לא שאני לא מנסה לרדת במשקל אני פשוט לא מצליחה לא משנה מה שאני עושה, אני חושבת שבגלל זה אנשים גם מתרחקים ממני, שאם הם יהיו לידי אני יביך אותם, המראה שלי יביך אותם ואנשים יצחקו עליהם בגלל שהם לידי. אני לא נראית כל כך זוועה אני מתלבשת יפה, אני מתאפרת ואני לא נראית כל כך רע.