פרק ראשון-שינוי בתוכניות
"אמא? ארזת את כל הגופיות שלי והטישרטים במזוודה הקטנה?" צרחה אליס לאמא שלה בזמן שקיפלה את הגינס האחרון שלה ושמה בזהירות במזוודה הגדולה.
"כן מותק" ענתה לה מיד אמא.
כשהגעתי לסלון אמא נתנה לי חיבוק דוב גדול. "אני יתגעגע עלייך" הוספתי כדי להרגיע אותה.
"טוב לפחות המחנה זה רק לקיץ" אמרה לי אמא.
"כן.. תמסרי ביי לאבא ממני ושאני יתגעגע" אמרתי וחייכתי חיוך לחוץ ומתרגש.
אמרתי לה להתראות ויצאתי אל תחנת האוטובוס כדי לתפוס אוטובוס לתחנת הרכבת.
עליתי על האוטובוס וישבתי במושב האחורי.
יש לי קטע כזה של לשבת מאחור עוד מאז כיתה ד.
אחרי שדודה שלי נרצחה לא האמנתי שזאת הייתה התאבדות ונורא התחלתי להתעניין את כול הקטע של חקירות הרצח שיש בטלווזיה.
התחלתי לראות סדרות וסרטים שקשורים ברצח.
כולם אמרו שזה סתם מטראומה ושזה אומר שאני יתגבר על עניין ה"מוות" במהירות ושהתגובה שלי "למוות" שלה טובה.
כולם חשבו שאני מוזרה והציקו לי על זה, אז תמיד הייתי יושב בסוף בהסעה של בית הספר כי האמנתי שזה יותר בטוח.
וככה אני עד עכשיוו.
ירדתי מהאוטובוס אל תחנת הרכבת וחיכיתי לרכבת שתבוא.
"עברה כבר כמעט שעה , איפה לעזאזל הרכבת הזאת??!! " צרח אחד משלושת הגברים שישב לידי בתחנה.
באמת עבר כבר המון זמן, מעניין איפה הרכבת הזאת , חשבתי לעצמי.
השמש סינוורה אותי כל כך שגם אם הרכבת היתה מגיעה בטח לא הייתי רואה.
כעבור 10 דקות הרכבת הגיעה.
עליתי על הרכבת הכי מהר שיכולתי, פחדתי לפספס אותה ולחכות עוד שעה אם השמש הנוראית הזאת.
בפתח הרכבת עמד איש גבוהה ולא נכנס לשבת. הוא פשוט עמד בפתח הרכבת, כיאילו חיכה למישהוא או למשהוא.
לא יכלתי לסבול את השמש יותר אז התעלמתי כמו כולם ועליתי לשבת.
חצי שעה בערך לפני שהגענו לתחנה בה הייתי צריכה לרדת הבחנתי באותו האיש שעמד כל הזמן הזה בפתח הרכבת מתכונן לרדת.
נשמע בסדר נכון?
אבל אז הוא הוציא מהתיק מסכת גנבים שחורה ורובה. לבש את המסכה והחביא את הרובה בנעל וכיסה עם המכנס שלו.
כמו שאתם כבר בטח יודעים אני ילדה נורא סקרנית וטיפשה וברגעים כאלה אני כבר לא בדיוק שולטת בעצמי.
בלי לחשוב אפילו זינקתי מהכיסא ותוך רגע כבר הייתי בתוך החשיכה האפלה של סנט גרנץ מחזיקה בתקי הכבדים ומוכנה להכול.
אבל כמובן שגם פחדתי, הרי זאת סנט גרנץ, השכונה המסוכנת שכולם תמיד אמרו להתרחק ממנה.
השכונה שפעם היתה השכונה שכול הילדים היו משחקים בה.
אבל אחרי שדודה שלי נרצחה השכונה כבר לא היתה כל כך שקטה, הכול השתנה.
עוד רציחות התרחשו שם ואנשים החלו לעסוק בסמים ולהשתכר.
כול האנשים השפויים הסתלקו מישם ורק האמיצים נשארו.
רגע אחד מאוחר יותר החל האיש לרוץ. רצתי אחריו.
היה כול כך שקט שהיה אפשר לשמוע את הרוח נושבת וכמובן את הצעדים שלו ושלי.
הינו לבד. אף אחד כבר לא הסתובב ברחובות האלו.
הוא לא הסתובב אפילו לשניה אבל הרגשתי כיאילו הוא יודע שאני מאחוריו. ואז הוא פשוט עצר.
הרוח היתה חזקה ומהעצירה היא התחזקה אפילו יותר.
עצמתי את העניים כדי להעלים את הרגשת הכאב בעניים מהרוח, וכשפקחתי אותן , הוא כבר לא היה שם.
הוא ראה אותי, ונעלם.
אני מקווה שאהבתם, תגיבו עם נהנתם :)
אני יעלה את הפרק הבא אם תאהבו את הראשון.
ותודה ענקית לבונדי חתימות על השלט המהמם של הפוסט 1 המפריד וכמובן החתימה המדהימה !!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Little Fighter