Born To Die

הימים האחרונים הם שפל, שפל שלא רציתי להגיע אליו. כאב לב שלא חוויתי, לא ככה, לא כזה. 

אני לא מצליחה להקשיב לקולות שבראש שלי אני רק שומעת את עצמי בוכה וכואבת, ואני תמיד שואלת את הקרובים אם נכון להיפגש איתה ולדבר איתה ולכעוס עליה ולהגיד לה הכל, או להשאיר את זה ככה סוג של באוויר. 

חברה אמרה לי משהו אחד נכון, את תמיד תשארי עם זה, עם הכעס הזה, עם כל מה שהרגשת ולא אמרת, אז כדאי שתגידי עכשיו את כל מה שיש לך להגיד לה, תסבירי לה מה את מרגישה, כי אם אני (החברה שדיברתי איתה) הייתי יכולה להגיד את מה שהיה לי להגיד בטוח הייתי עושה את זה, ואני דיי מתחרטת שלא עשיתי את זה. 
וחברה אחרת אמרה לי עוד משהו נכון, שכל הזמן הזה הביא איתו הרבה מחשבות ורגשות והכל ביחד ולא בטוח שאוכל לתרגם את זה למילים. 
וזה דיי מעסיק אותי המחשבה אם כן אם לא, בעיקר למה כן ולמה לא, וכנראה שאת הפרצופים לפחות אחת של השניה אנחנו נראה בעל כורחנו, כי אנחנו נהיה באותו המקום בעוד כמה ימים. 

אני כועסת ועצובה וצריכה חיבוק וחום, ואחרי כל הבוקר המחורבן שהיה לי היום והיומיים שלושה המסריחים האלו את שולחת הודעה במסווה של את חשובה לי וחשוב לי לדעת מה קורה איתך ושאת בסדר.. במין חצי התעניינות כזו, כשבעצם את מזכירה לי כל כך למה אני כזאת כלום ושום דבר.

פתאום כשאת טיפה יותר חזקה אז את מרשה לעצמך.. את שואלת מה שלומי ומייחלת לשמוע שהכל רע ושאני כלום, כשאת מודיעה לי שאצלך הכל מעולה, שאת עם ראש מורם ופנים שמסתכלות אל האופק החדש.  

וכולם יגידו תנתקי קשר ואל תעני, אבל אף אחד לא מבין את זה באמת, אי אפשר להשליך מעליי שנה וחצי למרות שהיא בטוחה שזה מה שעשיתי, זה לא.. זה אכל אותי מבפנים כשהבנתי שהגיע הזמן להיפרד, אבל זו הייתה המסקנה הכי נכונה. 
ועכשיו נשאר לי ממך זיכרון קטן, שהלוואי והייתי יודעת שהזיכרון שנשאר לך הוא טוב כמו שלי, זה שעכשיו אני כותבת עלייך דברים קשים וכואבים לא אומר שאני לא זוכרת את הקשר שלנו כמשהו טוב, כי עברנו המון ביחד.. אז אני מנסה לא להכנס לפרופיל ולא להסתכל אבל לפעמים זה חונק אותי, אז אני בודקת וזו כוויה לעצמי, אבל אני בוחרת.. ואני יודעת שלפעמים הבחירות הן שגויות וזה תמיד מפתיע אותי לראות פרסום שלך גם אם לא ביקשתי לראות אותו.. וזה תמיד מכווץ את הלב.

ואני כל כך כואבת בהכל, בהכל.. אבל רוצה להראות איזה חוזק ולא מצליחה, אני מרגישה כל כך חלשה, פיזית ונפשית, שלקחו ממני הכל שעכשיו אני כלום ולא מספיק שאני כלום אני גם חולה. 

אני אומרת על עצמי הרבה דברים קשים וכואבים, לא מצליחה למצוא מילים טובות, לא מצליחה להרגיע את הנפש..וברור לי שהרחמיים העצמיים האלה לא יעזרו לי, אבל אני חייבת לציין שדיי נמאס לי מהכל, שאני לא מצליחה להניח את הראש בשקט על הכרית שתמיד יש משהו שלא נותן לי מנוחה. 

שבמקום להתחיל לצמוח אני נובלת, איזה קשה זה, אף פעם לא חשבתי שארגיש ככה. 

עברתי הרבה חרא בחיים שלי וקמתי ממנו, וזה תמיד נראה כל כך בלתי אפשרי, כל כך רחוק ממני, הלוואי שיהיה קל יותר בקרוב, כי באמת נגמרו לי הכוחות.