Born To Die

אמרו לי היום שאני טובה, שאני אפילו ממש טובה, שהצלחתי להעביר את מה שרציתי, את המסר ואת היות קיומי, את המחשבות, את השאלות את התשובות את הכל. 

לא הייתה לי כמעט שנייה פנויה מאתמול בבוקר, כי לא הייתי בבית בשישי שבת, הייתי עם קבוצת אנשים במקום שכוח אל, לא באמת.. אבל הייתי באיזה סמינר בצפון, התרגשתי לשמוע מילים חיוביות על עצמי, הרבה זמן לא אמרו לי "את טובה, היית תותחית, כל הכבוד", וזה קשה אחרי תקופה של תחושות כישלון להרגיש שזה בסדר, שאני באמת מספיק טובה. 

בגלל שלא היה לי זמן כל כך להיות לבד וגם לא ממש רציתי להיות לבד, אז עכשיו כל נפילת המתח הגיעה ואני בוכה את כל כאב הבטן שיש לי לבכות. 

הייתי בחברת אנשים שאני מכירה ולא מכירה וזה עשה לי ממש טוב לצאת קצת מהמסגרת הרגילה שלי בשישי שבת (לא לעשות כלום כמעט..) וגם העובדה שבקושי הייתי בטלפון, לא הייתי כמעט בפייסבוק ובאינסטגרם ובכל רשת חברתית אחרת, העלתה בי נקודה למחשבה שקצת מכאיבה לי ולא בא לי לפתוח כאן, אבל בהחלט גורמת לי לבכות עכשיו. 
כשנכנסתי למקלחת בשנייה שהגעתי הביתה הרגשתי שאני חייבת לפרוק את כל היומיים האצורים האלו, כי כמעט בכל יום בתקופה האחרונה יצא לי לבכות, ולא היה לי את זה ביומיים האלו, אז כשנכנסתי למקלחת פשוט בכיתי פתאום וזה הרגיש רע וטוב. 

ובכללי, אני מתגעגעת, הכאב הזה ממש מקשה עלי, ממש.. 

אני רק רוצה לחבק אותך, באמת לחבק אותך, ולבכות.. 

מתי זה עובר? 
מתי כל התחושות והגעגועים עוברים?