בחודש שעבר בפוסט האחרון כתבתי שאני רוצה להכיר מישהי, שקצת מדגדג לי שאין לי עם מי להתכרבל.. כמו כל לסבית טיפוסית פתחתי את האטרף שוב ואת הטינדר בנסיון אולי הכי קטן למצוא... להצליח.
זה לא בקטע נואש, זה הרצון להכיר, כי אני פחות מתחברת למסיבות, ולא ממש יכולה לשתות אלכוהול, ככה שנוצר מצב שאני דיי לחוצה ודיי מרגישה לא בנוח וזה גורם לי להרגיש שכל המבטים מופנים אליי למרות שברור לכולנו שממש לא.
לא שהאפליקציות הן טובות יותר, בואו נודה באמת.. אבל זה מה שנוח לי כרגע, ידיד אמר לי בואי נצא ביחד נעשה תחרות מי מתחיל עם יותר, אמרתי לו שיהיה לי קצת יותר קשה כי הוא סטרייט ואין לי מה להביא אותו לבר של לסביות.. אבל בסדר הוא זרם ואמר שהוא ידרבן אותי.
וקצת קשה לי התחושה, אני יודעת שחברות של האקסית שלי עדכנו אותה שפתחתי את האטרף בחזרה ואני מרגישה שהיא קצת רוצה לשמוע את זה ממני.
אני חייבת להגיד שאני עדיין כועסת, אני באמת לא מצליחה לחשוב לשנייה שהסוף היה בסדר הוא בא ממני זה נכון אבל העובדה שהייתי במצב בריאותי מעפן לא כל כך גרמה לך אמפטיה, אולי עשית דברים של מאחורי הקלעים כמו לדבר על זה עם חברה שמבינה בזה, או לחשוב מה את יכולה להכין לי לאכול.. מעבר לזה לא ממש ניסית להתקרב אליי, לא ניסית פשוט להיות כאן בשבילי בלי לנסות לסחוט ממני מילים, מה רציתי שפשוט תחבקי ותביני אותי?
זה הוציא אותי מדעתי שהרגשתי לבד בתקופה דיי מגעילה, זה לא שעכשיו המצב טוב יותר פשוט אני ברמיסיה סוג של, למה אני יכולתי להיות שם כשאת היית צריכה ואת לא היית בשבילי, וזה בטח ישאר איתי לנצח, אני יודעת שאמרתי לך את זה כבר, אבל את באמת לא יודעת עד כמה זה מציק לי, וגם אם אני אגיד את זה שוב ושוב ושוב זה לא יעזור כי את בטוחה שהיית, כי את בטוחה שאני הרחקתי אותך, אבל כשחולים וכל כך כואב ואין כוח לכלום הדבר האחרון שאני צריכה זה שתנסי לסחוט ממני מילים אם זה בוואטסאפ או בטלפון, רק רציתי שתיהי איתי.
תודה שיש לי את היכולת להבחין בין טוב לרע ולדעת לשחרר כשצריך, עברו שלושה חודשים של תהיות מאז הפרידה ועם כמה שזה קשה לי וכמה שאני בוכה על זה כי זה מכעיס ומעציב.. אני יודעת שלא משנה מי תהיה לצידי אני אדאג לה בכל רגע נתון ואהיה לצידה, ואני רוצה מאוד לקוות שהיא תדע לקבל אותי כמו שאני עם כל מה שהמצב הבריאותי הזה מביא איתו.
כינוי:
Mrs. Loveable
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
