Born To Die

כעסתי עלייך אבל גם ידעתי שאני לא הייתי בסדר, הלוואי ויום אחד תביני שגם לך יש חלק בזה ולא רק לי, כי הכי קל להאשים את הצד השני כשהכל מתפרק. 
כעסתי כי רציתי שתביני אותי מהמקום הכי פשוט של כל הסיטואציה, לא מהמקום הנאבק והנלחם.. ידעתי שיש הרבה במה שאת אומרת אבל זו פעם ראשונה שאני מתמודדת עם כזה דבר ואת לא הבנת את זה שיש לי זמן, שאני לא ממהרת להבין, אני רק רוצה לתת מקום לכל הרגשות שלי, לא היית איתי כשבכיתי כי הייתי חייבת לאכול אבל כל כך נמאס לי מהאורז הלבן הזה חסר הטעם, לא רצית להיות חלק ממני ומהתהליך שלי ואולי אני לא כל כך רציתי אותך הנאבקת איתי, רציתי שתביני שלכל דבר בחיים יש לי מקום. 
כשאת רוצה משהו כאן ועכשיו כנראה שהוא יקרה, אצלי זה אחרת, אני עוברת איזשהו עיבוד עם עצמי, תהליך, מנסה להבין אם בכלל אני רוצה או לא אם יש או אין אם אני חושבת שזה נכון או לא נכון.. אבל לא מדלגת הלאה במדרון הרגשות שלי, כי חשובה לי ההתמודדות. 
כן היה לי נוח קצת להתמסכן אבל לא כל כך נתת לי מקום לזה רק ניסית לשכנע אותי כי חשבת שזה מה שירים אותי אבל עוד לא הספקתי לנחות בכלל מהמכה הזו.. 
ואת חסרת ההתמודדות בואי נדבר על להציב מראה אחת בפנים של השנייה, ואו כמה יש לך ללמוד ממני, את לא יודעת אפילו. הכי קל לדלג ולא לדבר על מה שקורה איתך בחיים עכשיו עם אמא שלך ואחותך או מה שהיה בעבר עם אבא שלך.. ובכללי כל החוסר בטחון הזה שגרם לך במו ידייך להתעלל בעצמך קצת כמו קדוש מעונה.. ויש כל כך הרבה דברי עבר שאת לא יודעת כמה משפיעים עלייך ואו, אין לתאר, אבל את בשלך וזה הכי חשוב, לא

פתאום עלתה בי המחשבה כמו שאת כתבת לי שאני בטח אספר לכל הבנות שאת מגעילה אז שלפחות אני אדע את האמת.. בטח גם את מספרת לכולם שאני גועל נפש, כי זה מה שפחדת שאגיד עלייך, אבל אני רוצה להגיד לך משהו, שתדעי שאני לא אומרת עלייך כלום, שומרת את זה לעצמי, כי אני מכבדת אותך מה שאת לא עושה בצורה הדדית, שנה וחצי סיימת במילים הכי מכוערות ופוצעות שיש, ידעת שזה יכאב בדיוק ועם אפס כבוד לבן אדם שמולך שעלק את דואגת לו גירדת את כל הגלדים מכל הפצעים שכבר ניסו להתחיל להחלים ולקח לי איזה שבוע בערך להחליט שחלאס את לא מעניינת ומה שכתבת חלקו נכון, אבל המעט שאני יכולה להיות זה אמיתית עם עצמי, וואלה שונאת מסיבות, לכי תהני בכולן, תעשי מה שאת רוצה תרקדי עד שלא תזכרי איך קוראים לך, אני כמו שאת יודעת לא אוהבת את זה וכמה פעמים אמרתי לך תלכי ותהני, זה חשוב, ולא הלכת, למה? כי רצית שאני אבוא איתך.. את מבינה זה לא שכלאתי אותך באיזה כלוב ואמרתי לך שאת לא יוצאת, כל כך רציתי שתהני אבל את חסמת את עצמך, זו הייתה החלטה שלך לכבות את עצמך, כי סמכתי עלייך בעיניים עצמות, אבל גיליתי שאת לא סמכת עליי והוכחת את זה פעם אחר פעם, הייתה פעם אחת מוצדקת כי ברור שאחרי שנפרדתי ממך יהיה קשה לרכוש את האמון שלך שוב אבל רק העובדה שעברה לך המחשבה במוח שחשבת שבגדתי בך כל כך הכעיסה אותי, 
הכל מתחיל ומתסכם בחוסר הכבוד שלך כלפיי.. טענת שכיבית את עצמך שנה וחצי בגללי, אבל אם היה לך כל כך רע אז למה לא קמת והלכת עוד לפני? פחדת.. זו התשובה פשוט פחדת.
וכמה סיפורים ורגעים עולים לי בראש כשאני כותבת את כל זה, וזה גורם לי לבכות מכאב, כי אני יודעת שאני מכבדת אותך גם אחרי הפרידה, לא אומרת עלייך כלום לא כותבת לך דברים מכוערים לא כלום, באמת מכל הלב מכבדת אותך, אני יודעת שאהבתי אותך באמת ואת יכולה להגיד מה שאת רוצה אבל עשיתי בשבילך הכל, וזה לא משנה כמה את לא רואה את זה אני יודעת את זה, מרגישה את זה בלב שלי, את כל התמיכה שהבעתי בך כשכאבת, את הרצון העז שלי לקחת ממך את כל הכאב המר אחרי הניתוח, את כל הריבים שרבתי עם כל העולם ואישתו בשביל לעשות שמירות שיהיו נוחות וכדי לצאת אפילו לכמה שעות להיות איתך.. ואת זה את בטח לא זוכרת לי, או שאת מתרצת לעצמך שכן, כי ככה בעצם אמרת שבגלל שאני הייתי שם בשבילך את רצית להישאר גם אחרי הפרידה כאן בשבילי כי הייתי שם כשאמרת שאת צריכה וגם כשלא אמרת מילה, אבל פיספסת את הרכבת, אני אתמודד עם המצב שלי כרגע עם האנשים שבאמת אוהבים אותי ודואגים לי.

אני שמחה שאת כבר לא חלק מהחיים שלי, שמחה שאני זו שהחליטה לשים לזה סוף, גם כשכל כך רציתי שתחבקי אותי ותעזרי לי, ידעתי שאת לא האדם לזה, שכל הדברים האלה מזיקים לי יותר אז הפסקתי. אם זה היה תלוי בך זה היה נמשך לנצח ועושה לנו רק רע ומכניס בנו רעל או כמו שאמרת שהיחס שלי כלפייך גרם לך להיות כלכך דוחה. 
לימדת אותי את השיעור הכי חשוב שיכולתי ללמוד, אל תחמיאי לעצמך כל כך, זה לא שלא ידעתי להגיד סטופ כשאהבתי מישהי, אבל כאן, כאן זה היה אחרת כי הייתי כזו שבר כלי ובכל זאת ידעתי שאוכל לקום על הפאקינג רגליים שלי ואת יודעת מה אני שמחה שיש לי את המקום שלי היום, שיש לי זמן לעצמי, שאני כותבת כל כך הרבה על הכל, את לא חלק מזה ואני שמחה, לא מרגישה צורך לשתף אותך בזה. 
מקווה שלא תעשי מהלך מפגר ביום הזיכרון, מאוד מאוד מאוד מקווה.. ואני רוצה לקוות שאם כבר כן, אז שאהיה מספיק חזקה בשביל לכתוב לך שאין לי צורך במילים שלך אבל תודה בכל מקרה. 
אני לא אוהבת אותך יותר, לא מתגעגעת, רק רגילה לנוכחות שלך וגם זה תכף יעלם.. ואז לא ישאר ממך כלום, אולי רק זכרונות, שגם הריח שבהם מתנדף לאט לאט. 
את יודעת, אני שמחה שנתתי לך ללכת.