Born To Die

הימים האחרונים הם שפל, שפל שלא רציתי להגיע אליו. כאב לב שלא חוויתי, לא ככה, לא כזה. 

אני לא מצליחה להקשיב לקולות שבראש שלי אני רק שומעת את עצמי בוכה וכואבת, ואני תמיד שואלת את הקרובים אם נכון להיפגש איתה ולדבר איתה ולכעוס עליה ולהגיד לה הכל, או להשאיר את זה ככה סוג של באוויר. 

חברה אמרה לי משהו אחד נכון, את תמיד תשארי עם זה, עם הכעס הזה, עם כל מה שהרגשת ולא אמרת, אז כדאי שתגידי עכשיו את כל מה שיש לך להגיד לה, תסבירי לה מה את מרגישה, כי אם אני (החברה שדיברתי איתה) הייתי יכולה להגיד את מה שהיה לי להגיד בטוח הייתי עושה את זה, ואני דיי מתחרטת שלא עשיתי את זה. 
וחברה אחרת אמרה לי עוד משהו נכון, שכל הזמן הזה הביא איתו הרבה מחשבות ורגשות והכל ביחד ולא בטוח שאוכל לתרגם את זה למילים. 
וזה דיי מעסיק אותי המחשבה אם כן אם לא, בעיקר למה כן ולמה לא, וכנראה שאת הפרצופים לפחות אחת של השניה אנחנו נראה בעל כורחנו, כי אנחנו נהיה באותו המקום בעוד כמה ימים. 

אני כועסת ועצובה וצריכה חיבוק וחום, ואחרי כל הבוקר המחורבן שהיה לי היום והיומיים שלושה המסריחים האלו את שולחת הודעה במסווה של את חשובה לי וחשוב לי לדעת מה קורה איתך ושאת בסדר.. במין חצי התעניינות כזו, כשבעצם את מזכירה לי כל כך למה אני כזאת כלום ושום דבר.

פתאום כשאת טיפה יותר חזקה אז את מרשה לעצמך.. את שואלת מה שלומי ומייחלת לשמוע שהכל רע ושאני כלום, כשאת מודיעה לי שאצלך הכל מעולה, שאת עם ראש מורם ופנים שמסתכלות אל האופק החדש.  

וכולם יגידו תנתקי קשר ואל תעני, אבל אף אחד לא מבין את זה באמת, אי אפשר להשליך מעליי שנה וחצי למרות שהיא בטוחה שזה מה שעשיתי, זה לא.. זה אכל אותי מבפנים כשהבנתי שהגיע הזמן להיפרד, אבל זו הייתה המסקנה הכי נכונה. 
ועכשיו נשאר לי ממך זיכרון קטן, שהלוואי והייתי יודעת שהזיכרון שנשאר לך הוא טוב כמו שלי, זה שעכשיו אני כותבת עלייך דברים קשים וכואבים לא אומר שאני לא זוכרת את הקשר שלנו כמשהו טוב, כי עברנו המון ביחד.. אז אני מנסה לא להכנס לפרופיל ולא להסתכל אבל לפעמים זה חונק אותי, אז אני בודקת וזו כוויה לעצמי, אבל אני בוחרת.. ואני יודעת שלפעמים הבחירות הן שגויות וזה תמיד מפתיע אותי לראות פרסום שלך גם אם לא ביקשתי לראות אותו.. וזה תמיד מכווץ את הלב.

ואני כל כך כואבת בהכל, בהכל.. אבל רוצה להראות איזה חוזק ולא מצליחה, אני מרגישה כל כך חלשה, פיזית ונפשית, שלקחו ממני הכל שעכשיו אני כלום ולא מספיק שאני כלום אני גם חולה. 

אני אומרת על עצמי הרבה דברים קשים וכואבים, לא מצליחה למצוא מילים טובות, לא מצליחה להרגיע את הנפש..וברור לי שהרחמיים העצמיים האלה לא יעזרו לי, אבל אני חייבת לציין שדיי נמאס לי מהכל, שאני לא מצליחה להניח את הראש בשקט על הכרית שתמיד יש משהו שלא נותן לי מנוחה. 

שבמקום להתחיל לצמוח אני נובלת, איזה קשה זה, אף פעם לא חשבתי שארגיש ככה. 

עברתי הרבה חרא בחיים שלי וקמתי ממנו, וזה תמיד נראה כל כך בלתי אפשרי, כל כך רחוק ממני, הלוואי שיהיה קל יותר בקרוב, כי באמת נגמרו לי הכוחות. 

אני קצת לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני מרגישה שאני כלכך כועסת ועצובה ומתוסכלת. 

ומעצבן אותי שזה הגיע לי עכשיו.

הלוואי והיו לך מילים טובות להגיד לי או עליי.. 

דיי נמאס לי ואני מרגישה כל כך רע.

אני שונאת את משחקי האגו ואת התמונות של "תראו למי יותר טוב בחיים", נמאס לי להישבר כמו שאני נשברת עכשיו ובוכה ומשתעלת עד שנחנקת. 

אני לא רוצה לחזור אלייך, לא. היה לנו רע.
פשוט מה שמתסכל אותי שעכשיו אני לבד בתוך זה שאני הייתי שם בשבילך כשהיית צריכה ואת לא היית כאן בכלל.

מכעיס אותי שאין לי לאין לברוח שעכשיו אני כאן, שאני לא יכולה לקום וללכת.. 

ועוד יותר מעצבן אותי שככה הקשר הזה נגמר.

אני כל כך כועסת עלייך, כי גם אני יכולתי להרים ידיים ולא עשיתי את זה, הייתי יוצאת כל הזמן רק בשביל לראות אותך, גם כשזה לא התאים בזמנים של הצבא עדיין הייתי עושה את זה, מתוך אהבה מתוך רצון שיהיה לך טוב! 

איפה את היית כשאני הייתי צריכה אותך? לא איתי זה בטוח! ואפשר לתרץ את זה באלף תירוצים שלך.. זה בסדר. 

הלוואי והייתי יודעת להסביר לעצמי את כל הקשר הזה ומה גרם לנו לדעוך.. אבל אין צורך. 

אני זוכרת איך נבהלת באותו יום שאמרתי לך שבא לי למות ואז הלכתי לכמה דקות בלי הטלפון וכל כך נלחצת שקיבלתי כל כך הרבה הודעות ושיחות ועוד שנייה הנעת את האוטו ובאת. שנייה לפני שזה קרה עניתי לך, פשוט התחלת לבכות, כל כך הרבה ואמרת לי שלא עושיםן דברים כאלה והצטערתי ממש.

ועכשיו גם אם אני ארצה למות לאף אחד לא יהיה איכפת, כי לאף אחד לא איכפת. 

אין לי כוח אלייך. 

די.

אני שונאת אותך, והייתי שמחה למות קצת, ולא רק מבפנים, נמאס לי להרקב מפנים ושהכל יהיה כל כך בסדר מבחוץ. 

שום דבר לא בסדר, הכל רע. 

את אשמה בהכל. 

תניחי לי