Born To Die

יש לי בחילה כבר איזה כמה שעות, שלא ממש עוברת.. 

ואני לא יודעת אם זה כי אני באמת לא מרגישה טוב (כי אני באמת לא מרגישה טוב), או אם זה סתם כי חנוק לי ומגעיל לי קצת. 

אני מרגישה צורך לבכות בזמן האחרון וזה עצוב לי, כי למה לבכות אם הכל בסדר..?

אבל כנראה שזה מעיד על משהו שהוא לא כל כך בסדר, כי כשאני ככה, אז כנראה שיש איזו בעיה. 

אני מרגישה שמשהו מבחינה בריאותית מתפספס אצל כל הרופאים שרואים אותי והעובדה שאני חופלת שצריכה פחות לנג'ס לרופא כי אני יודעת כמה דברים הוא עושה (לא באמת, סתם חרטטן ומעצבן), לא עוזרת לי לעמוד על שלי ולדרוש את הדברים שאני צריכה לקבל. 

אני נוסעת מחר לבסיס בשביל לקבל ממנו גימל אחד קטן ומסכן כי אני לא מסוגלת לנסוע למוצב שלי.. כשבביקור רופא הזונות אשכרה לא מאמינים לחייל חולה.. ובאמת מתחילה לחלחל בי השאלה עד מתי, בקטע עמוק ורציני, זעקת יאוש קטנה..

נמאס לי להתעלם מעצמי ונמאס לי שמתעלמים ממני.. 

משהו כאן לא בסדר, ואף אחד לא יודע להגיד לי מה.

הלוואי שהכל יהיה בסדר. 

ילדת המסכים, ככה מכנים את אחותי.. ובעצם, מה אני שונה ממנה? 

אם אני לא בצבא אז אני או רואה טלויזיה או מחזיקה את הטלפון ביד, או שניהם ביחד, כישרון מיוחד של הדור הזה. 

ואני לא מפסיקה להצטער על הדברים שלא עשיתי בשבילי עצמי כשהייתי קטנה יותר ועדיין לא עושה אותם כי חלק מהם עדיין יכולים לקרות. 

במקום להיות כמו כל שאר האנשים בגיל שלי כל פיסה קטנה של ילדותיות השארתי מאחור, בגיל מאוד מאוד צעיר, ז"א שגם כשהייתי נחשבת עדיין קטנה אבל לא מספיק גדולה בשביל להיות בוגרת ומבוגרת.. הייתי מאוד רצינית וכל דבר שטותי שאנשים מסביבי היו עושים הייתי מובכת מזה, כי אתם כבר גדולים אז למה אתם מתנהגים בצורה ילדותית כלכך. 

איך אני, הבחורה עם הראש על הכתפיים שהייתה כל כך רצינית כלפי החיים שלה וידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות תמיד מרגישה כל כך חסרת מעש ויכולת להתקדם, איך דווקא כשאני כמעט חודש בבית אבל בשנייה שיש לי קצת זמן לבד אני מאבדת את זה. 

אני שונאת להרגיש ככה, אני שונאת להיות תלויה בעצמי וזה דיי מגוכח לומר את זה.. אבל לפעמים אני פשוט מרגישה מטומטמת שלא עשיתי דברים שיכולתי לעשות בעבר ועכשיו זה פשוט תוקע אותי. 

איפה השארתי את עצמי מאחור..? 

ולמה לעזאזל כל כך קשה לי להתקדם? 

למה אני מוותרת לעצמי ועל עצמי ולמה לא יכולתי להיות כמו כולם?