השתלשלות האירועים של השבוע האחרון גרמה לי להבין הרבה דברים נעימים ולא נעימים כאחד. המשפט "אם לא תנסה, איך תדע?" היה מאוד נכון לי בשבוע האחרון. בחודש האחרון מסוף דצמבר עד תחילת פברואר. עשיתי מעשים שאולי חלקכם תמצאו אותם טרויאליים ומובנים מאליהם, אבל בשבילי הם היו קשים מנשוא ועל תקן הבלתי אפשרי.

בנוסף, אזרתי את האומץ לסקר על הבעיה המרכזית בחיי ולחלוק אותה.

כשהייתי צעירה יותר, הייתי מוקפת חברים ולא בהגזמה. חברים טובים שהייתי מזמינה אליי הביתה. שהייתי ישנה אצלם. בחטיבת הביניים, החלה הבדידות. היו לי מספר חברות שהדלדל והפך לחברה אחת או שתיים מהשכבה וכך עד הסוף התיכון. זו הייתה דרך המחשבה שלי שעברה שינוי. שינוי לרעה, לצערי, שהפך מיוצא דופן לשגרה. אותה שגרה בנתה מחדש את האישיות שלי בשנים האחרונות, והחמירה עם התבגרותי.

חרדה חברתית קשה.

"חרדה חברתית היא בעצם פחד מתמשך מפני דחייה וביקורת על ידי אחרים, עם חשש מתמיד מלעג של הסביבה.
... מושקעת אנרגיה נפשית רבה בקיום האינטראקציות הללו, הן לפני הפגישה החברתית (בהכנה נפשית) והן לאחריה (בניתוח כל צעד מאותה פגישה וכל תגובה חברתית שקיבלו).

הסובל מחרדה חברתית יחוש חוסר נוחות קיצוני, שיגרום להופעת סימפטומים גופניים ואף במקרים מסוימים להתקף חרדה. בהמשך, הדבר עלול לגרום לאדם להימנע מאינטראקציות דומות בעתיד, או כשההימנעות אינה אפשרית, להתכונן נפשית לאורך זמן ניכר לפני האינטראקציה החברתית ולהיות עסוק בה קוגניטיבית הרבה לאחר מכן." ( מתוך האתר טיפול פסיכולוגי )

בתמציתיות, כך אני מרגישה מדי יום וסובלת מהתקפי חרדה מזה שנתיים. התקפי חרדה משמע כאבי תופת שנובעים כביכול מכלום ובפתאומיות רבה, אך בפועל הסיבה היא החרדה החברתית, שמתישה את הנפש מבפנים והורסת את החוויות של החיים. אי אפשר להאשים את החרדה החברתית, כי לוקח זמן לאבחן אותה. בהתחלה, חשבתי שזה הדימוי העצמי הנמוך שלי בעייתי וזה הכל, אולי הפחד מהגיוס לצבא, אולי ביישנות.

אבל זו חרדה חברתית שמצריכה טיפול אחר, שונה מטיפול פסיכולוגי רגיל. טיפול קוגנטיבי-התנהגותי.

עד כה, עברתי שני טיפולים פסיכולוגיים ארוכים וטיפול של כמעט שנה אצל פסיכיאטר פרטי ויקר מאוד במסגרת הצבא. עכשיו כשאיני בצבא, אני עומדת בפני טיפול מסובסד מקופת חולים מכבי שיחל בחודש מרץ הקרוב. הספקתי לקבל התקפים, להתמכר לתרופות, להיות בדיכאון ולחשוב על התאבדות.

"הסובלים מחרדה חברתית סובלים ממחשבות טורדניות חוזרות סביב תחושת חוסר שייכות. הם בטוחים כי הם אינם רצויים ושנוכחותם רק מעמיסה ומכבידה על אחרים. על מנת להתמודד עם החרדה הם נוהגים להימנע ככל הניתן מאותן סיטואציות, מה שבאופן טבעי פוגע במהלך חיים סוציאלי תקין."

^

כל החיים שלי, ובא לי לבכות כשאני מדביקה את המשפט הזה בפוסט. ככה אני. נמנעתי מהכל.

למה אני מספרת את כל זה?

כי לקראת כנס ההארוקון הקרוב, ניסיתי לשבור את המסגרת. במקום להימנע, ניסיתי להתמודד. יותר נכון, להכין את הקרקע, לדבר עם אנשים בפייסבוק קצת לפני ולראות מה קורה. לרחרח, לגשש. פתאום קיבלתי יחס חם ואדיב ולא דחו אותי על הסף. המחשבות היומיומיות שלי התגלו כטעות, כנראה שאני לא כזה מטרד.

מה שכן, ההלם שנוצר כתוצאה מהיחס הזה הפך אותי לעיוורת רגשית. למה? כי פתאום ראיתי בהם חברים. שוב, לא חברים טובים וקרובים, אבל חברים. כיף כזה. יש למה לנסוע עד ירושלים לכנס כי אני לא אהיה לבד. רצו לעבוד איתי על סרט הסברה, פעם ראשונה שזה קורה לי.

אני אהיה שייכת.

קיבלתי את סטירת הלחי של המציאות. אנחנו לא חברים, כי אנחנו מכירים רק חודש וחצי, זה הגיוני. למרות שקהילת האוטאקואים ידועה כחמה בצורה יוצאת דופן, במקרה הזה שוב הייתי אאוטסיידרית. הקבוצה איתה הייתי אמורה לעבוד על הסרט העדיפה את החברים המוכרים על פניי. נלחמתי את נשמתי בדיון הקבוצתי בפייסבוק, רציתי כל כך לקחת חלק, להבין, לדבר וליצור משהו משותף. זה לא קרה. הייתי בחוץ.

מה גם שזה מתבטא ברצון שלי להיכנס לעולם הקוספליי: לעבור בהדרגה מקנייה לתפירה עצמאית. לקחתי צעד אחד קדימה כדי לדבר עם קוספליירים וללמוד מניסיונם כדי לא להסתכן, במיוחד כשהיה מדובר בנושא העדשות. העזתי. הצליח לי.

הפרגון הזה גרם לי להעלות תמונות שלי לפייסבוק. שלי. של הפנים העקומות והגוף המעוות שלי. 

אני לא באמת יפה. אני לא באמת נראית טוב בקוספליי בדמויות שאני רוצה כמו השאר. אני רואה את התגובות אצל האחרים, ואני מודה. אני קצת מקנאה. לי אין ולא יהיו לעולם כאלה תגובות. רק כלליות. מהחברות הקרובות הטובות שלי, אני מקבלת אותן לעומת זאת וזה מחמם לי את הלב.

המציאות היא כזו: גם אם אני אקרע את הגוף שלי לחתיכות, אני לא אגיע לרמת הרזון שאני רוצה כי זה גנים. כן, אני יכולה להוריד את הבטן, להתחטב ולהיות בריאה, אך לא כמו שהייתי רוצה.

אתמול מדדתי את הקוספליי, צילמתי מלמעלה והעליתי לפייסבוק כדי לשתף, כביכול, בעובדה שקיבלתי אותו. חשבתי שאני מתה כשראיתי איך הוא נראה עליי. רחב במכנס, צמוד בבטן, החולצה לא מספיק קצרה באורך. זוועה. אז התגובות שקיבלתי מפרגנות, שאבוא עם זה לכנס וכאלה. במקום לשמוח...

זה מרגיש לא נעים. שלא באמת מתכוונים לזה.

אני עייפה. הגייתי מוכנה לסבול בבית הספר, בתיכון, במסיבות - כי לא התחברתי אליהן - ובקונצרט המגמה. הכל.

למה זה חייב לפגוע בי במה שאני חיה אותו? באנימה ובמאנגה? יפן?

בחברה הכי טובה שלי, שאני יכולה לראות שזה הורג לי את החברות איתה?

למה?

זה כל מה שאני רוצה לדעת. כעת, הגוף שלי מתנקה מתרופות כי התמכרתי לאחת מהן ולכמה אחרות. אני עושה מדיטציה פעם ביום כדי לנסות להירגע, ואני הולכת למכון כושר כדי לעשות ספורט ולהרגיש מסופקת.

הלוואי ואצליח להבריא. הלוואי.

הלוואי ואצליח להאמין שאני נראית יפה מבפנים ומבחוץ כמו שאני.

אני רוצה לראות את האור, אני רוצה שזה ייגמר.

בבקשה.

אני רוצה חיים נורמלים.

הנה אני. תשמעו את הקול שלי.