חזרה לימים שאני בוכה פעם או פעמיים בשבוע.

יאפ. בהחלט עבר זמן מאז שכתבתי כאן משהו. חשבתי שהכל בסדר עכשיו ואוכל לכתוב כאן דברים טובים, אבל דברים משתנים בצורה חדה ומפתיעה. 

עבר חודש וקצת, מאמינה שאפילו יותר מחודש, מאז הפוסט האחרון. עליות ומורדות חלפו עברו, והנה אני מוצאת את עצמי שוב למטה.

בסופ"ש הבנתי שאני לבד, אין לי באמת עם מי לדבר עוד. עד כה היה, עד כה הודיתי והוקרתי על העזרה שהעניקו לי, אבל בהדרגה היא החלה להיעלם. לחילופין, הייתה זמנית כי בן רגע עבר לה, לאמא שלי. למשפחה הזו בכלל. 

בסוף אפריל, אמא שלי טסה לחודש שלם באמריקה במהלכו ביקרה את אחי שעבר לשם בחורף האחרון. כן, הוא מנסה לחיות שם ואמא נסעה לבקר. בסוף היא האריכה את הכרטיס לעוד שבוע-עשרה ימים בערך. במהלך החודש אני ואחותי הסתדרנו להפליא, חשבתי שהסדרנו את ההדורים. היה לנו במהלך חודש מאי יומולדת ובילינו יחד. אמא שלי התעניינה בשלומי כמו תמיד. מאז הצבא לא נותקתי מאמא שלי לזמן ארוך, וזו הייתה ההזדמנות שלי להוכיח לה שאני בוגרת, אחראית, שאני יכולה לשמור על הנקיון והסדר של הבית שלנו ועל עצמי. 

הרגשתי טוב. גם אם לא הייתי עושה יסודי, הייתי מנקה ומסדרת אחרי העבודה, הייתי שומרת על נקיון בסיסי, הייתי מבחינה מה חסר בבית ואם יש צורך בקניות של מצרכים. הלכתי לעבודה, חזרתי והכל היה בסדר.

עד שגיליתי שלאחותי וגיסי לא בדיוק אכפת מהבית. כן, מודה באשמה, גם אני לא תמיד עושה ניקיון יסודי, אבל קיים הבדל בין זה לבין הזנחה. הם השאירו כתם על הגז עד שנהיה חום מגעיל, אם אני לא הייתי עושה שואב על הרצפה והשטיח הם לא היו עושים, בימי שישי היינו אמורים להתחלק בעבודה ולהיעזר אחד בשני כדי לתחזק. אבל אני עשיתי הכל. שני ימי שישי ניקיתי שלוש שעות. ביום שבת בו התחייבתי לשטוף לא הרגשתי טוב וישנתי כל היום.

לא ידעתי שאחטוף על זה. לא ידעתי שאחותי עד כדי כך מגעילה שהיא תסובב את הכל לטובתה כאילו היא עשתה את כל המאמץ, כאילו היא טהורה. היא הייתה מצלמת את כל הפספוסים שלי ושולחת לי בצירוף הודעה צינית, וכשאני הייתי מעירה - הייתה מריבה. 
וכשאמא נחתה? חזרו העלבונות הרגילים. חשבתי שזה בגלל שהיא עייפה מהטיסה, אבל כשהצעתי להזמין אוכל, כשניסיתי לשאול איך היה לה, היא התפרצה עליי מבלי להרגיש. כשפתחתי את זה מאוחר יותר - כי מאוד נפגעתי - היא אמרה שאני הוזה. אחותי אמרה שאני הוזה. היא קמה והלכה כשהשיחה ביני ובין אחותי הלכה והתחממה, קיללנו וצעקנו.

ואז אחותי הודתה שהיא חיטטה לי בשיחה עם החברה הכי טובה שלי בסקייפ בה שחררתי את כל הקיטור ונתמכתי על ידי החברה שלי. היא צילמה ושלחה לאמא, שתראה איך אני קוראת לאחותי וגיסי זבלים, שתראה איך חברה שלי מגיבה. איך הם הגיעו לסקייפ? הייתי מטומטמת ומההרגל של הסקייפ הפתוח במחשב הנייח של אמא שלי הוא נשאר פתוח, וההודעות מחברה שלי קפצו בפינה. אבל כדי להיכנס לסקייפ צריך ללחוץ עליהן, והיא הודתה שנכנסו ביתר קלות. ואמא שלי? במקום לגנות, שאלה אותי "למה השארת פתוח? תקחי אחריות על זה."

כל הסיפור מסתכם בשני זאנקס ונרבן כדי להירגע מרעידות והכנה להתקף. אחרי שאמרתי לאמא שלי בתקיפות שזו אשמתם, היא סירבה להאמין. סירבה לעשות משהו מהצד שלה. רק אני מאשימה את כולם, אמרה, והיא לא מעוניינת לעזור לי יותר. כזו אני, אמרה, את לא חייבת לגור איתי בגיל 20.

נאמרו עוד דברים, כן, אבל המשפטים הכואבים ביותר נחרטו אצלי. בכיתי. 

זה היה נוראי.

ועכשיו שבוע חדש. נראה מה יהיה.

שלחתי בקשה למלגת לימודי תואר ראשון ביפן. 

חזרה לספורט...

מקווה שיהיה יותר טוב.