"דמיינו לרגע את החיים שלכם לפני עשר שנים, היכן הייתם, על מה חשבתם ומה העסיק אתכם", שאל מרצה בריטי כריזמטי במיוחד חבורה של יהודים אמריקנים במשלחת תגלית ביום שבת האחרון אותו בילינו יחד במועדון של קיבוץ, "עכשיו אני רוצה להפנות את השאלה לישראלים שנמצאים בקהל - כשאתם מתבקשים לחזור עשר שנים אחורה אתם סביר להניח נזכרים בפיגועים, בפחד לצאת לרחובות ובאינתיפאדה השנייה".
לא הייתה דרך טובה יותר לתאר זאת.
בצהרי 12 באוגוסט 2001, ישבתי בבית, ילד קטן בן 8 שמתכונן בהתרגשות לנסיעה הראשונה שלו לחו''ל שאמורה להיות עוד כמה ימים, וראיתי טלוויזיה.
כשלפתע נשמע בום. בום פסיכי כזה - הקירות רעדו והרעש היה חזק ומוחשי.
רצתי לסלון, חיבקתי את אחותי. היינו רק אני והיא בבית וההורים שלנו עוד לא חזרו מהעבודה. לא הבנתי מה קרה. היו המון אמבולנסים למטה ומכבי אש.
הדלקנו טלוויזיה ונדהמתי לראות את הבית שלי מככב בכל הערוצים.
אני גר בבניין דירות גבוה ושקט שבקומת הכניסה שלו יש מסעדה. מסעדה ששימשה באותו יום קיץ חם כמטרה לפיגוע התאבדות של הג'האד האסלאמי.
כילד קטן אתה לא מבין הרבה. אבא שלי אמר לי בטלפון לא להיבהל ושבטח מדובר בניסוי כלשהו או בבום על קולי של מטוסים, סבא וסבתא אמרו לי שהתפוצץ צינור גז ושלא קרה כלום. אבל אני כבר הבנתי. זו לא חוויית ילדות נעימה - זה בטוח. המשטרה חסמה את כל הכניסות לבניין ויצא שההורים שלי לא יכלו להגיע הביתה באותו היום ונשארו בדירה של סבתא שלי. רק מאוחר בערב התאפשר להם לחזור. הם נכנסו הביתה וישר רצו אליי ואל אחותי - זה היה הרגע היחיד באותו היום שהרגשתי בטוח.
הפחד הזה לצאת לרחובות הוא משהו שגדלים איתו. הוא משהו שמלווה כל ישראלי בן הדור שלנו. זה נורא לא מובן מאליו בימינו לנסוע על אוטובוס בצורה כל כך חופשית, זה נורא לא טריוויאלי שאפשר לצאת לרחובות סתם ככה ולהרגיש (יחסית) בטוח. ועד היום לא יצא לי לחשוב על זה הרבה אבל המון מזה זה בזכות אריאל שרון ז''ל.
ההערכה שלי לשרון מלבד המהלכים הפוליטיים היוניים ומרחיקי הלכת שלו (שבאופן אירוני בזמנו התנגדתי להם בכל מאודי ולא הבנתי את משמעותם האמיתית) נובעת מהעובדה שמבין כל המנהיגים בימין הפוליטי במדינת ישראל (וכן אני מגדיר אותו כימני) הוא אף פעם לא פעל מעיקרון של לאומנות ושנאה - הוא פעל מנכונות אמיתית לשמור על הביטחון במדינת ישראל.
כשאומרים את המילה הכל כך גרנדיונזית הזו - "ביטחון" - עולה לי בראש התמונה של אריק שרון. הוא ולא אחר. אני מודה לבן אדם הזה מדי יום - על השקט שהוא החזיר לרחובות, על האומץ המטורף שלו לצאת למבצע צבאי רחב היקף תוך שהוא מפר הלכה למעשה את הסכמי אוסלו וכל זאת כדי לשמור על אזרחי המדינה.
פרשן פוליטי כלשהו, אמר היום באחת מתכניות החדשות, שאריאל שרון לא היה אדם של מפלגות או של מחנה כזה או אחר - הוא עשה את מה שהוא חושב לנכון באותו הרגע ובאותו המקום. קשה למצוא היום אנשים שילכו עם הדרך שלהם מבלי לתת דין וחשבון. קשה מאוד.
מקובל לחשוב שראש הממשלה הישראלי היחיד שערפאת באמת פחד ממנו היה שרון. שרון ידע ביד אחת לחשוף את הצביעות של הרשות הפלסטינית, הראה לעולם שערפאת מממן טרור ואלימות, שחשוב למגר את הטרור עם כל הכוח שידרש וביד השנייה שאף לפתרון מדיני, לפתרון קבע ובתוך תוכו האמין ששפיכות דמים לא תביא לשום מקום.
יצא לי להיתקל לא מעט פעמים בקריקטורות בתקשורת הערבית המציגות את אריאל שרון כשותה דמם של ילדים פלסטינים חפים מפשע. אריאל שרון הוא נער הפוסטר של העולם הערבי ל"אכזריות הישראלית". כנראה שמה שאנחנו תופשים כאומץ כאן בישראל, מטיל אימים על שכנינו שבוחרים לצייר אותו כרוצח נתעב.
לא משנה, ימנים אנחנו או שמאלנים, בזכות אריאל שרון חזר הביטחון לרחובות מדינת ישראל. גם אם המחיר היה קשה עבור שני הצדדים. אסור לשכוח את זה, אסור להתייחס לזה כמובן מאליו.
ואם כבר עברנו לפוליטיקה, קטונתי מלתאר את המהלך ההיסטורי שעשה. בין אם היה שגוי או בין אם נכון. כתלמיד חטיבה צעיר לא הבנתי מה קורה ולא הבנתי למה שראש ממשלה יחליט פתאום לפנות אנשים מהבתים שלהם סתם ככה.
אז כנראה שזה לא סתם ככה. ואפילו אם ביטחונית זה לא היה נכון ואפילו אם הדבר היחיד שקיבלנו בתמורה היה רקטות על כל אזור הדרום - זה דבר שהיה קורה במילא ועדיף היה לעשות אותו כמה שיותר מוקדם. אריאל שרון הבין שבשום הסכם מדיני לא ניתן יהיה להשאיר את גוש קטיף בריבונות ישראלית ושדין נצרים לעולם לא יהיה כדין תל אביב.
אז סליחה אריק - סליחה שתליתי סרט כתום על האופניים שלי, סליחה שקיללתי אותך בכל מאודי וסליחה שלא הסתכלתי על התמונה הרחבה. סליחה שלא ידעתי להעריך את המהלך ההיסטורי הזה ואת האומץ שנדרש לך כדי לבצע אותו.
והזמנים עברו. ומילד ימני עם סרט כתום הפכתי לילד שמאלני עם חולצות של צ'ה גווארה. ואריק כבר לא היה. וחבל.
ובזמן הזה הגיעו ראשי ממשלה שקשה לי מאוד להעריך. ראיתי היום את ההצהרות שפרסמו אולמרט ונתניהו והם פשוט התגמדו לעומת אריאל שרון.
אין בהם ניצוץ של אומץ, הם לא משדרים טיפה של ביטחון.
בישראל של שנת 2014 זקוקים למנהיג שידע לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון. למנהיג שיעיף לעזאזל את הקואליציות שהוא חבר בהן ואת מה שחברי המפלגה שלו מצפים ממנו לעשות ופשוט יעשה. פשוט יעשה.
אז תודה לך אריאל שרון - שגרמת לנו להרגיש בטוחים ומוגנים, שהובלת אותנו, האזרחים, בנחישות ושתמיד נותרת נאמן לעצמך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
