Electrified 2.0

כן. למען האמת אני אוהב את יום העצמאות.

הוא חג מאוד חשוב לדעתי. חג שמכריח אותך לחשוב טיפה יותר על העבר.יותר מכל חג יהודי-עברי.

אני באמת אוהב לשבת ולראות סרטים ישראלים ישנים, לשמוע שירים נוסטלגיים ברדיו ואפילו סתם לשבת ולראות סרט תיעודי על הכרזת העצמאות.

יש בה משהו, בתקופה הזו, שחסר לי אפילו שמעולם לא חוייתי אותו.

אני מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה - זה לא זה. לא בא לי את זה. בא לי את העבר.

איפה הימים שהתמקדו במוזיקה ולא במכשיר שמשמיע אותה? היכן הימים שמיכל דלק מלא עלה כמו שעולה חפיסת סיגריות היום? איפה הם הימים שכתבנו מכתבים אחד לשני ולכל מילה הייתה יותר משמעות מלאלף הודעות What'sUp ביחד?

ראיתי עכשיו את "הלהקה" במקרה עם ההורים שלי. אני כל כך אוהב את הסרט הזה. לפעמים אני פשוט רוצה את כל זה.

את המדים הישנים, את הבסיסים הישנים, להיות חייל שבאמת יודע איך זה להרגיש מחוץ לבית, אוטובוס ישן ומפויח ופשוט...את רוח הדברים שהיו פעם.

זמר גדול אני לא ומכונת זמן אין לי נכון לכרגע, אבל איכשהו אני חולם על האווירה הזו - של טלוויזיה אחת, של התרגשות כל כך גדולה מכמה שירי ארץ ישראל מסכנים שמבצעים אנשים בגיל שלי. זה חסר לי.

ואם נחזור רגע לעצמאות, אז אף אחד כבר לא מרגיש אותה כאן.

אף אחד לא חושב מהי עצמאות עבור אנשים שנלחמו כדי לשחרר את המדינה הזו, אף אחד לא חושב על המחתרות, על הסליקים ועל הפעולות הגדולות והאולי נאיביות של דור החלוצים. דור של אנשים אידיאליסטים, מלאי תשוקה ובמידה מסוימת גם די רומנטיים. אף אחד כבר לא מעריך מאבק למען עצמאות, למען חופש. אותו חוסר הערכה, גורם לנו להיות עיוורים לרצונם של העמים הסובבים אותנו לאותו החופש, לאותה העצמאות.

אם הייתה תקופה שהייתי בוחר לחזור אליה לאורך תקופת הקיום של הלאום הזה, היא ללא ספק אותה תקופה יפה של השנים שלפני קום המדינה.

יש משהו בסרטים הישנים השחורים-לבנים-צהובים האלה שמרגש אותי.

אותם עולים חדשים שמעבדים את האדמות, כותבים שירים, מתאהבים, נפרדים, נלחמים, בוכים ובמצבים מסוימים גם צוחקים.

לפעמים אני נוסע ברכבת ומסתכל מהחלון על כל הדבר העצום הזה.

על הכבישים, מסילות הברזל, הבתים העצומים, עמודי החשמל. זה כל כך לא טריוויאלי, כל כך מופלא.

ועם הזמן, גם את הפלא הזה שוכחים, יחד עם ההוקרה על העצמאות ועל החופש.

אין מה להשלות את עצמנו - אני לא לוחם בפלמ"ח ואני לא יושב וכותב מכתבים.

אבל יש בי געגוע. געגוע לתקופה ישנה וטובה ובעיקר געגוע לערכים שלה שכבר לא איתנו היום.

ביום העצמאות השנה ראיתי יותר מדי דברים שהוכיחו אותי על געגועיי.

הפושטקים ברכבת שעשו מעצמם ביזיון ודנו בינם לבין עצמם במקומות שבהם יוכלו לשתות ולעשן בקרון מבלי שיתפסו אותם, חבורת הערסים שנסעה במהירות בשדרות רוטשילד בת''א, באותו הרחוב שבו הוכרז על הקמת המדינה בבית מס' 16, וצעקו בקולי קולות "גם אני עם דוד הנחלאווי", על האנשים האלה שזורקים זבל על המדרכה ועל הכביש בעיר העברית הראשונה שאבות אבותיהם לא חלמו להגיע אליה.

וכל הזמן הזה ניסיתי לחפש.

לחפש קצת את היופי הזה של יום העצמאות. קצת הערכה. או אפילו, לראות חבורה קטנה של ישראלים מרימים כוסית לכבוד המדינה.

ולא, כל מה שראיתי היה חבורה של נערים בלי חולצות עולים על אוטו של ברסלבים וחוסמים את הרחוב בבהמיות.

אין יופי. יש געגועים.

כמה אירועים מכוננים קרו השנה וגרמו לי להרהר על המהות של המדינה הזו.

בתחילת השנה, מהומה רבה קמה בקרית טבעון לאחר שמורה לאזרחות העז לדבר רעות על צבא ההגנה לישראל.

כי במדינת ישראל של שנת 2014 אין מקום למי שמכפיש את הצבא, וזה בכלל לא חשוב שבשורותיו משרתים אנשים שאין להם כסף לאוכל ואנשים שלא מסכימים בכלל עם דרכו. העיקר שלא ידברו על זה בשיעורי אזרחות. זה בכלל לא חשוב שהחיילים של אותו הצבא יפשטו את מדיהם ולא יצליחו לכלכל את עצמם, ללמוד באוניברסיטה או לרכוש דירה, בעוד אחיהם לנשק יוכלו לבנות בית ביצהר, לקבל הטבות מס מהממשלה ופשוט ללכת ולתקוף חיילים שמגנים עליהם אם הם הם לא "באו להם בטוב" באותו יום

אותה התלמידה מקריית טבעון שהציתה את הפרשה, הרגישה כנראה על גג העולם, פטריוטית ומגנת המולדת כשהיא מחובקת יחד עם מיכאל בן ארי.

אתם/ן מבינים/ות את האבסורד? זה ציוני ופטריוטי לסתום פיות לאנשים, זה לגיטימי לסתום פיות לאנשים, זה לגיטימי לאיים על חיים של אנשים רק כי הם אמרו את מה שהם חושבים.

זה בסדר לתמוך בכך שחייל מהנח''ל דרך נשק על פלסטיני ועבור חלק זה לגיטימי לתמוך בצבא על כך שהעניש אותו. אבל אף אחד לא בא ושואל את עצמו, מה החייל הזה עושה שם? למה הוא בכלל הגיע למצב הזה? מי שלח אותו לשם? האם הוא יודע למה שלחו אותו לשם?

האשמה היא לא על החייל ולא על הפלסטיני. היא על הסיטואציה ועל מי שהביא אותנו אליה.

היא על מי שמאלץ אותנו ללכת בדרך הכוח והכיבוש והיא על מי שמאלץ את בני עמו לקום ולהתקומם נגד אותו הכיבוש בצורה חמושה.

האשמה היא על חוסר הנכונות ההדדי להגיע להסדר. האשמה היא על אלה שנוח להם מדי במצב בו הם נמצאים.

ובאותה שורה של אירועים מכוננים, לבי נחמץ כששמעתי על מותה של מייסדת החברה האזרחית בישראל, ח''כ לשעבר שולמית אלוני.

איני יודע בדיוק אם אלוני הספיקה לשמוע על פרשיית אדם ורטה לפני מותה אך אני מקווה מאוד שלא.

אותו מקצוע הנושא את השם "אזרחות" הוכנס לבתי הספר במדינת ישראל בזכותה של אלוני. אישה שהקדישה את חייה לייסוד חברה צודקת יותר במדינת ישראל, אישה שרצתה ללמד את האזרחים במדינה הזו חוק ומשטר מהם וללמד אותם לפצות פה לנוכח מעשי איוולת.

ספק אם אותה תלמידה חיננית מקרית טבעון, הייתה מאפשרת לעצמה להגיד אף לו מילה אחת ללא פועלה הרב שולמית אלוני, שהראתה למדינת ישראל, "יהודית ודמוקרטית", דמוקרטיה מהי.

היא הייתה אישה בעולם של גברים במדינה מצ'ואיסטית ומיליטריסטית. היא לחמה לשחרור המדינה בתקופת המחתרות, לימדה עולים חדשים והקדישה את חייה ליצירת מקום הוגן יותר וחברה צודקת יותר.

בזכות שולמית אלוני, אני יכול להיות הומוסקסואל מוצהר במדינת ישראל, שכן היא העבירה בשנת 1988 חוק המבטל את "האיסור על משכב שלא כדרך הטבע" בכנסת. היא התעמתה עם החרדים, עם מחפשי הקרבות, עם הגנרלים ועם כל אדם שנכון היה לפגוע בחופש של אזרח אחר.

מכל אנשי הציבור שהלכו לעולמם בתקופה האחרונה, מותה של שולמית אלוני כאב לי מאוד אישית. הוא כאב לי כי הוא סימל עבורי סיומה של תקופה.

אותה תקופה אליה אני מרבה להתגעגע, הלכה לה ולא תשוב.

עוד מספר חודשים אסיים את השירות הצבאי שלי ויום העצמאות הוא תחנת זמן קרובה מאוד לתאריך השחרור.

זה לא היה יום עצמאות טוב בשבילי, על אף שנהנתי מאוד עם חבריי בערב וקיבלתי יום חופש מהצבא. זו לא הייתה שנה טובה למדינה הזו.

ואף שאני מנסה כל הזמן לחפש את הטוב, את התום ואת התקווה הזו שאנחנו כל כך מייחלים אליה, זה רק נהיה יותר ויותר בלתי אפשרי.

אפרופו ענקים שאינם עוד.

פוסט היכרות יעשה בהמשך. עברתי לבלוג הזה אחרי כמה שנים טובות בבלוג קודם.

מוזמנים להתרשם.

האני הפוליטי.

בעוד קצת יותר משבועיים, אגש לראשונה בחיי להצביע.

מי שמכיר אותי טוב יודע שמודעות פוליטית הייתה לי מעולם ומתמיד ושגילוי מעורבות בבחירות הנוכחיות הוא לא דבר שאני יכול להתחמק ממנו.

אפילו שאני בצבא, אפילו שאין לי  באמת זמן ואפילו שחלק מהאנשים פשוט היו מעדיפים שאני אשב ואשתוק.

אז למה?

כי אני באמת שונא את שגרת החיים במדינה הזו. אני באמת שונא את הבורות של האנשים פה.

כל יום שעובר נהיה לי יותר עצוב על המצב שבו אנחנו נמצאים ועל העובדה שאנשים באמת לא יודעים על מה הם מדברים.

חבל. חבל שאני שונא.

הדרך אל הקלפי רצופה בשלל מלכודות, תחבולות, הטעיות וניסיונות הונאה.

לא פעם ראיתי את עצמי מזגזג בדעותיי בין מפלגה כזו לבין אחת אחרת.

לא פעם הנחתי לסקרים פשוטים להשפיע על כושר הבחירה וההחלטה שלי...ועכשיו נסגרתי סופית.

אז למה? למה אני הולך להצביע למרצ בבחירות 2013?

הנה זה לפניכם.

בתקופה מסוימת בחיים שלי, כשהייתי בחטיבה נגיד, כשעצרתי לרגע ותהיתי לעצמי למה לעזאזל אנחנו צועקים 'מוות לערבים' ובולשיט בסגנון 'יהודי לא מגרש יהודי', עברתי לתמוך בשמאל וזרקתי את הסרט הכתום המטומטם שהיה לי בחדר עוד מ-2005.

לאט לאט, השקעתי הרבה יותר מחשבה בפתרון בעיות והרבה יותר תשומת לב לסדרי העדיפויות במדינה הזו.

עם הזמן, הבנתי יותר על מה אני מדבר, הצגתי בפני עצמי עוד ועוד טיעונים בעלי היגיון והגעתי למסקנה שמשהו פשוט לא טוב קורה כאן.

הרשו לי להסביר כמה דברים - מרבית תגובות הנאצה שאני אקבל בסוף הפוסט הזה לא יבואו ממקום של "לימין יש טיעונים יותר מוצדקים, אני יכול להוכיח לך שאני טועה או שלמפלגה בה אני תומך יש תכנית טובה יותר לפתרון מאשר לך" - התגובות נובעות מבורות.

נטו מבורות.

במאמר מצוין שקראתי לא מזמן באתר "הארץ", אפשר להבין בדיוק את שורש הבעיה.

אותם האנשים שמצביעים לימין מתוך שנאה ופחד כלפי דבר שהם בעצמם לא יודעים מהו, מביא את המדינה לרף חדש של חוסר מודעות.

הכתבה נוסבת סביב דמותה הססגונית והמגוחכת של ח''כ מירי רגב. מירי רגב היא דוגמה לאותם אנשים, דוגמה למי שיראה את מדגמי התוצאות בשעה 22:00 ב-22 בינואר וישמח. ישמח לאיד.

הרי כל כך קל מבחינת אותם אנשים, ומירי רגב בראשם, לכנות את כל מי שתומך בשמאל כבוגד, את כל מי שתומך בכלכלה שאינה כלכלה קפיטליסטית כקומוניסט (כן תודה לך מירי רגב, אנחנו יודעים הרבה יותר טוב ממך מה המילה הזו אומרת) ולהניף את דגל ישראל בפראיות בצורה שהיא לא פחות מתלהבת מזכייה באירוויזיון. לכל מי שרוצה עוד הוכחות, אני ממליץ שיקרא את המאמר - לא תתחרטו.

אז אם הבנו כבר שמרבית בוחרי הימין לא יודעים על מה הם מדברים ומצביעים למפלגותיו של מחנה זה מהסיבה הפשוטה ש"הם תומכים ביהודים ולא בערבים" (המשפט הוא להמחשת בורותם בלבד ולא מיועד להוריד מהאינטיליגנציה של מצביעי הימין השפויים שעוד נותרו) - בואו נראה מה מביא אותי להצביע בכל זאת לשמאל. כמובן על אף בורותי הרבה.

1. כמו בכל מערכת בחירות, לא יעזרו הטרנדים והניסיונות לקדם נושאים אחרים בסדר העדיפויות, הנושא המדיני-ביטחוני. לעומת רבים מעמיתיי בשמאל, אני לא סומך יותר מדי על "הפרטנרים" שלנו בצד השני, אבל אני מאמין שהגעה להסדר היא המינימום הנדרש מאיתנו. הגעה להסדר מדיני על בסיס קווי 67 (וכן אני תומך בחלוקת ירושלים - מוזמנים לצלוב אותי עכשיו) אמנם לא תביא בצורה אוטומטית לרגיעה ביטחונית, אבל היא תעלה את הלגיטימציה שלנו להגיב בכוח על כל הפרה בלי לדאוג ממה שהעולם יגיד וכשבאמתחנו תהיינה כל הסיבות המתאימות לדבר. לא ייתכן שמדינה שכובשת עם אחר תוכל להצדיק את עצמה מטעמי "ביטחון". על כן, על הכיבוש להסתיים - את המינימום אנחנו נדרשים לבצע.

ודבר קטן, אבל גדול, שמאוד מאוד מעסיק אותי - סוגיית ההתנחלויות.

ופה אני אהיה קצת יותר חריף.

אני לא חושב שקיימת אוכלוסייה במדינת ישראל ובשטחים הכבושים שאני כל כך מנוגד לה בדעותיי. לא החרדים ולא נטורי קרתא - המתנחלים. המתנחלים הם הנצחה מתמדת לחולשתו של שלטון החוק במדינה. הם הכתם השחור שהוטבע על המונח "ציונות" והם הכתם השחור של ישראל בעולם ובעולם הערבי. מתנחלים, כשמם כן הם, הם אורחים "לא רצויים". לא לתהליך השלום, לא לתקציב המדינה ולא לביטחון חיילי צה''ל.

הם השתלטו על שטחים נרחבים של עם שאינו עמם וכפו את עצמם על כל כולנו. כי לא לתמוך במתנחלים נהפך פתאום לבגידה, כי פעולות "תג מחיר" הפכו לפתע למעשה גבורה וסרבנות לפנות התנחלויות נהפכה ללגיטימית - בעוד חייל שמסרב לרצוח אזרחים חפים מפשע הפך פתאום לכבשה השחורה שבמשפחת ישראל הגדולה. העיקר שממשיכים לבנות. השאר לא חשוב בכלל.

אז את סוגיית איראן אני אשאיר ברשותכם למקבלי ההחלטות בארה''ב. עם כל הכבוד אני לא חושב שלמנהיג כלשהו במדינה הזו יש הפריבילגיה לקבוע כי הוא באמת יודע מה צריך לעשות בנידון. ונמשיך הלאה.

2. הסוגייה החברתית-כלכלית-חינוכית -כדי לדבר על כלכלה הוגנת, צריך לדבר על "מאיפה מביאים את הכספים?". כמו הרבה מאוד אנשים שתומכים בסוציאליזם או לפחות בסוציאל-דמוקרטיה, גם אני מאמין שצריך להחזיר לרשות המדינה יותר ויותר מוסדות וארגונים. ההפרטה המטורפת שאנחנו עדים לה, היא זו שיצרה את אי השוויון הגדול ביותר בתולדות המדינה. אז מאיפה הכסף אמרנו ? בואו נראה...תורידו מתנחלים, תורידו את המוסדות הרבניים (מוזמנים לקרוא כמה עולה לכם לשלם על בדיקות של בד''צ, עד כמה משמעותיות הבדיקות של בד''צ, כמה מרוויחים הרבנים ועל מה הם מבזבזים את הכסף שלהם), תגרמו למרבית הדתיים לשלם מסים (אני אפילו לא קורא להם ללכת לעבוד או להתגייס - רק לשלם מסים. מצדי תטילו מס על הקצבאות שלהם), תעלו את המס טיפ-טיפה לעשירים - כי אני בטוח שעוד כמה מיליוני שקלים לקופת המדינה לא יעצרו את הצמיחה שלנו בצורה דראסטית ויבריחו את כל המשקיעים בבת אחת, גם הפיקוח על הסדרי המסים של ערביי ישראל חייב להיום מיושם (וואו ! אני אשכרה שמאלני שלא מפחד לדרוש גם מערביי ישראל דברים - הידד !) והנה לכם - עוד כמה וכמה מיליוני שקלים. זוהי רק ההתחלה. דמיינו לכם מצב, שבו במקום שחרדים ילכו לצבא (בתכלס...גם אני לא רוצה מפקד חרדי) - הם ילכו לעבוד. פשוט יעבדו וישלמו מסים במקום שאנחנו נשלם את משכורותיהם. דמיינו לכם מצב שבו אשדוד ואשקלון ייכנסו למפת העדיפות הלאומית וההתנחלויות תישארנה בחוץ (כמובן עם הזמנה אישית לכל אחד "לחזור לתוך מדינת ישראל" ולהשתקע שם, לשלם מסים ולשאת בנטל הלאומי). הוגן, לא ? כי אני חושב שדווקא כן.

דמיינו לכם מצב שלא נשקיע בשטויות כמו טיולים לחברון של משרד החינוך ובמקום זאת ניקח תלמידים להתנדב יותר. דמיינו לכם מצב שבו נפתח יותר את בתי הספר המקצועיים במקום המרדף המטורף וחסר ההיגיון עבור "תעודת בגרות לכולם". דמיינו לכם מצב שבתי הספר המקצועיים ייתנו לנו עוד ועוד כוח עבודה שיוכל לאט לאט להחליף את העובדים הזרים. דמיינו לכם. דמיינו לכם שאנחנו נרוויח את הכסף ונשתמש בו לטובתנו. רק דימיון. יש כסף, לא?

יש. ומה נעשה עם הכסף הזה ? ביטוח לאומי, שכר מורים, שכר רופאים ואחיות, דיור ציבורי....באמת חסר?

3. דת ומדינה - התלבטתי איפה למקם את הסוגייה הזו כי היא בהחלט נוגעת כמעט לכל דבר שקורא כאן. הדבר שהכי מטריד אותי ביחס לכך הוא הזלזול בשלטון החוק ובעיקרון זכויות האדם (שהוא למי ששכח משיעורי האזרחות שלו, אחד מבסיסי הדמוקרטיה). לא ייתכן שבמדינה מתוקנת, לא תהיה תחבורה ציבורית בשבת. קשה לחיות במדינה ולדעת שלא תוכל להתחתן כמו שצריך. קשה לך לקבל את העובדה שהדת נכפית עליך גם כשאתה מרגיש הכי חופשי שיש. קשה לך לדעת שבעוד שבאלפי ערים ברחבי העולם, אנשים יוצאים לבלות בסופ''ש מבלי לקחת אוטו, לשלם על דלק או לפחד שמקום כלשהו יהיה סגור, אתה תקוע באיזה חור מבלי שיש לך דרך מוצא משם כשאתה כ''כ רוצה לבלות (אבל העיקר שתמשיך להצביע ליכוד, כן? זה בטוח יעזור). אי אפשר להפריד את הדת מהמדינה אומרים, אי אפשר. אבל אני אומר שאפשר לתת לאזרחים קצת חופש. אפשר לתת לנו להינשא עם מי שאנחנו רוצים, לתת לאנשים להתגייר בדרך שלהם, לאפשר פלורליזם ולחיות בצורה רגועה. רק אתם באמת רוצים את זה. כי אנחנו את הוויתורים שלנו כבר עשינו - עכשיו תורכם.

4.האזרח שהוא "אני" - ומה נשאר ? מצחיק. אבל נשארו הרבה דברים. נשאר לדאוג לאוויר שאנחנו נושמים, להשקיע בתכניות לימוד ירוקות בבתי הספר, בחינוך למחזור, בהשקעה בפיתוח המפעלים השונים בצורה שתפחית את הפגיעה בסביבה, את זכויות בעלי החיים שמלבד חבר כנסת אחד או שניים לא נמצאות בראש סדר העדיפויות של אף מפלגה, נשאר לדאוג לתרבות ולתקשורת בצורה שתיתן חופש ביטוי לכולם (לא תמצאו דרישה כזו בדפי "ישראל היום", או איך שאני מרבה לקרוא לו "פרבדה"). נשאר לפתח את התשתיות ולהחזיר את מרבית המוחות לארץ (והסיבה היחידה שהם עוזבים, בינינו, היא הבורות של ממשלות הימין ובוחריהם).

אני אישית, רוצה לדעת שכספי המסים של ההורים שלי וגם שלי ביום מן הימים, יממנו מערכת בריאות טובה יותר, מערכת חינוך מוצלחת יותר, חיי תרבות פוריים יותר לכל אזרח ואזרח שהוא גם מחוץ למדינת תל אביב.

אני אישית רוצה לנשום אוויר נקי יותר. להתרחץ בים כחול יותר, לדעת שבמדינה שלי לא מתעללים בבעלי חיים, לדעת שבמדינה שלי יש מדיניות הגירה מוסדרת ולא לתהות כל כמה חודשים מה הולכים לעשות עם המסתננים המסכנים מאפריקה. אני רוצה לדעת שהחברים שמשרתים איתי בצבא מרגישים שהם מגינים על מקום שטוב לחיות בו ושהם יודעים היטב מה המטרות שלהם.

אני רוצה להיות מסוגל ללכת ברחוב יד ביד עם גבר ולדעת שזה אפשרי בכל מקום ובכל זמן.אני רוצה להיות מסוגל לאהוב את מי שבא לי מבלי שהחברה תגיד לי משהו או שהחוק לא יאפשר זאת.

יש לי הרבה תקוות כנראה, אבל אני לא מתכוון להתייאש.

ולמה בכל זאת מרצ ?

כי בתכלס, זו המפלגה שעונה לי על מרבית הדרישות. בכנסת האחרונה נוכחתי לדעת שלא משנה אם חבר כנסת כלשהו נמצא בקואליציה או לא - הוא עדיין יכול לפעול ולשנות דברים. כמו שחברי הכנסת המצוינים של מרצ עשו. כל כך הרבה חוקים, כל כך הרבה עשייה, כל כך מעט חברי כנסת. דמיינו כמה עוד ניתן לעשות, כמה ניתן להשפיע. בתשדיר הבחירות של שנת 1992 נאמר - "העניין הוא לא רק מי יהיה ראש הממשלה, אלא איזו ישראל אנחנו מקבלים ואיזה כנסת תהיה לנו". אין לי ספק שבכנסת הבאה אני רוצה לראות עוד ועוד חברי כנסת ממרצ, ועל כן אני הולך לשים פתק עם שלוש האותיות "מרצ" בקלפי ומסיבה זו בדיוק גם בחרתי להתפקד למפלגה.

והשאר?

ובכן, לא אשקר שהתלבטתי. לא אשקר שהנחתי לסקרים לעוות לי את המחשבה. אבל בסופו של דבר, השלמתי עם דבר אחד: גוש השמאל כשלעצמו לא יזכה לרוב בבחירות הקרובות. אין מה לעשות.אז נותרה בידיי האופציה להצביע לכמה מפלגות נוספות...

העבודה - מאז ומעולם תמכתי בשלי יחימוביץ' - אני מעריץ אותה עוד מימיה כעיתונאית וכמובן כחברת כנסת פעילה ומחוקקת בשתי קדנציות. לא היה מאושר ממני כשזו נבחירה ליושבת ראש העבודה. לא היה מאושר ממני כשהתפרסמו תוצאות הפריימריז לנבחרת העבודה. אבל לצערי הרב אמירות רבות של זליגה לכיוון המתנחלים ולכיוון הימין, בטענה מזעזעת שמפלגת העבודה איננה מפלגת שמאל - אכזבו אותי. אני ממשיך לתמוך במפלגת העבודה - אבל את הקול שלי אני לא אעניק לה. בהצלחה.

יש עתיד - יאיר יודע לכתוב יפה. תמיד נהנתי לכתוב את הטור שלו ותמיד גם זיהיתי אצלו מאפיין קבוע: חוסר הזדהות עם צד כזה או אחר. זה דבר שמאפיין מאוד עיתונאים. יאיר לפיד לא עשה את המעבר הדרוש בין עיתונאות לפוליטקיה. פוליטיקה לעומת עיתונאות, היא תחום שקל מאוד לשנוא אותך בו. תחום שבו אתה צובר אויבים ומתחרים וזוכה לפופולריות מסוימת בעם. יאיר לפיד אוהב את מה שכולם אוהבים לשמוע- בלי להביע עמדה נחרצת. אני מעריך אותו בתור בן אדם ואני מעריך מאוד את הרקע המשפחתי שממנו הוא בא - אבל הוא חייב ללמוד להיות פוליטיקאי. אתה כבר לא על דפי העיתון מר לפיד, אתה לא יכול להגיד רק דברים נייטראליים כמו מאבק למען החינוך או שוויון בנטל. תביע עמדה, תגיד משהו. למרות הכל, אני מפרגן לחלוטין לבחירת האנשים של לפיד, יש לו רשימה מצוינת.

ציפי לבני - אני מודה, זו הייתה האפשרות השנייה שלי אחרי מרצ ואני עדיין תומך בתנועה בראשות לבני. הסיבה שאני לא אצביע לה כי אידיאולוגית היא הכי רחוקה ממני. לבני אישה נפלאה, מנוסה ומאוד מאוד ישרה. אני אשמח לראות את ציפי לבני שותפה לממשלה בראשות גוש השמאל ואם לא - מובילה חריפה באופוזיציה שנגד ביבי.

זה חמוד, זה ניינטיז ואם להחליף את השנים וחלק מן השמות - זה רלוונטי גם ל-2013.

פרקתי. פרקתי הכל אחרי הרבה מאוד זמן שלא כתבתי כאן. אני לא רוצה להתייאש. אני לא רוצה להרים ידיים. אני לא רוצה להתעורר ביום שלאחר הבחירות וביום שלאחר הבחירות הבאות עם אותו המבט: "למה? למה האנשים כאן לא מבינים?". אבל אני אמשיך להיאבק על דעת הקהל השפויה. ואני אמשיך לכתוב - רק כדי להוכיח לעצמי שאפשר להפוך את המקום הזה לטוב יותר.

אפרים קישון כתב פעם:

"זוהי ארץ בה לא מצפים לנסים אלא מתחשבים בהם.
זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת אך תושביה מקבלים אולקוס דווקא מן השכנים למעלה.
זוהי הארץ היחידה שאני יכול לחיות בה,
זוהי הארץ שלי."

אני מסכים איתו. ועם התחושה הזו אני אלך לקלפי ואצביע לראשונה בחיי.

יהונתן.