נראה שכל המבוקש מאדם במהלך השבועיים שאחר חג הפסח היא לחשוב ולתהות על קנקנו באשר לדברים הבנאליים ביותר עליו הוא מתבסס בחיים כאן.
זה מתחיל ביום השואה - שמבשר לנו את תחילת תקופת "המועדים" שבהם אנו מציינים לשם שינוי אירועים אזרחיים שלתנ''ך אין כל קשר אליהם.
הרבה נורמות מתקשרות ליום השואה לפעמים. הנורמה של טקס עם טקסטים חוזרים ונשנים, הנורמה של סרטים עצובים ושירים. וכמובן גם הנורמה של להוקיע את כל מי שמעז לחרוג ולהסתכל על השואה במבט שונה. עוד כמה וכמה נורמות.
השואה מזכירה לנו בסופו של דבר, את עצם קיומנו פה ואת היותה הבסיס למקום מבטחים בארץ הזו.
אבל מהי שואה בכלל ? האם המונח הזה מתאים לתאר אירוע ספציפי אחד בין השנים 1939-1945 ?
האם אסור לאחרים לחשוב כי גם רצח העם ברואנדה או בארמניה הוא שואה ?
הוא אסור לאנשים להקביל את השואה לתעשיית הבשר ?
נורמות. רק נורמות.
יום השואה לא שווה דבר ללא דיון מעמיק, ללא התעסקות בכאן ובעכשיו. ללא התייחסות לניצולי השואה, לחוסר התייחסות ללקחים המוסריים מהשואה והכי חשוב - לחוסר ההתייחסות לדברים שעמדו מאחוריה. ערך השוויון, הסובלנות וקבלת השונה. אי קיום ערכים אלה הופך אותנו בעצם, למבשרי שואה.
שואתי, הא?
והיום הזה נגמר. עבור חלק להשתתף בטקס מרגיש הכי משמעותי בעולם ועבור חלק לשבת ולראות סרטים מעביר את הפואנטה.
עצה אחת לכל מי שמרגיש אבוד ביום הזה, או מבולבל - אל תיכנעו לנורמות. כי זה שהלכתם לטקס או ראיתם סרט לא אומר שציינתם שום דבר.
דברו עם הסבים והסבתות שלכם/ן, תיזמו דיון במסגרות בהן אתם נמצאים (צבא, תיכון, תנועת נוער או סתם מפגש חברים). אל תפריעו לעצמכם להתבטא ולהגיד בדיוק מה שאתם חושבים ואל תפחדו מכלום (גם לא מלהשוות את תעשיית הבשר לשואה - FACE IT).
דברו.
ואז מגיע יום הזיכרון, שאיכשהו עם השנים לי אישית הפך יותר קרוב.
הפחד הזה, שתמיד היה בי מהשואה והזוועות שלה (וזה אגב בגלל זיוני השכל שמערכת החינוך והתקשורת מכניסים לילדים במדינה כבר מגיל קטן ללא כל התחשבות בפחדים שלהם - נושא לפוסט אחר), התחלף בפחד יותר מוחשי. הפחד הזה מהמציאות היום יומית שלנו. הפחד מן המוות שנמצא כל כך קרוב אליך.
כשאתה גדל אתה מבין שיש לך סיכוי הרבה יותר גדול להישרף בתוך טנק או אוטובוס מאשר במשרפה באושוויץ. כשאתה גדל אתה מבין שאת המשפט "לעולם לא עוד" לא אמרו אף פעם ביום הזיכרון. כשאתה צעיר ופורה אתה מבין שיותר משאתה מפחד על עצמך, אתה מפחד על החברים שלך, על המשפחה ועל כל מה שמסביב.
בערב יום הזיכרון, הייתי בבסיס והתכנסנו כולנו ברחבת הדגל על מנת לעמוד בצפירה ולהוריד אותו לחצי התורן. יש בה משהו בצפירה, שמכניס אותך לאווירת האבל ללא הסבר הגיוני. עמדתי והסתכלתי על כל אחד מחבריי לבסיס שעמדו שם דום במדים וכומתות ופחדתי. פחדתי שחלקם ימצאו את עצמם במציאות הקשה הזו. פחדתי שפתאום כל זה יעלם. חשבתי לרגע על הדפיקה הזו בדלת וחשבתי גם על כל החלומות והתקוות שנעלמו פתאום. זה הכל סובב סביבנו ואנחנו אפילו לא שמים לב שזה משתנה.
אם לומר את האמת, לא משנה למי הצבעתי או במי אני תומך, יש משהו נורא קשה בתפיסה המנטלית של האויבים שלנו. מספיק לראות באיזה עצב מתקבלות הידיעות על מותם של טובי בנינו כאן בארץ לעומת ספירת הגופות חסרת החשיבות אצל שכנינו.
אני לא אוהב להשתמש בביטוי הזה הרבה אבל לפעמים זה מתבקש - עם סגולה. ואין מה לעשות עם זה. העריכו את החיים. העריכו את הרגישות.
העריכו את העובדה שבכל רחבי המדינה אין אנדרטת ניצחון אחת ומאות אנדרטאות זיכרון. העריכו זאת.
ובמעבר החד מכולם מגיע יום העצמאות שמבחינתי הוא היום שבו אני לומד לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. לא את האוטובוסים הסואנים ברחובות, לא את חברות הסלולר המעצבנות, הקניונים העמוסים ושדות התבואה הפרוסים. כלום. כלום וכלום.
לפעמים, כשאנחנו מתרגלים למשהו יותר מדי, מפסיקה האכפתיות שלנו. מפסיק להיות לנו אכפת מהסבים והסבתות שלנו שנושאים עמם את הזיכרון החי והמוחשי לעצם קיומנו כאן וכשאלה נעלמים - אנו מתפכחים לכמה שלקחנו אותם כמובנים מאליהם והעלמנו עין מהתנאים המחפירים שבהם הם חיים. שלא ביקרנו אותם או לא דיברנו איתם מספיק. מפסיק להיות לנו אכפת.
מפסיק להיות לנו אכפת מהחברים שלנו - אם זה בשיחת טלפון אחת פחות או אם זה חוסר החשק לשמור על קשר עם מישהו כי אתה פשוט יודע שהוא יהיה שם תמיד. מספיקה תאונת דרכים אחת, פיגוע או כל דבר נורא אחר - כדי להזכיר לנו איפה הם עכשיו ואיפה אנחנו היינו אז.
מפסיק להיות אכפת לנו מהמדינה שלנו ואנחנו אפילו לא מסתפקים בלהצביע בבחירות. מפסיק להיות לנו אכפת מהטבע, מהערים, מהבתים ומהסביבה הטבעית שלנו. וכל זה יכול להפוך ברגע אחד להיסטוריה.
אם יש משהו שלמדתי ואני עדיין לומד מתקופת המועדים הזו אחרי פסח, היא ששום דבר הוא לא מובן מאליו. הכל זה פלא - פלא שהסבים והסבתות שלנו עדיין בחיים והביאו אותנו לכאן לגור, פלא שהחברים שלנו משרתים בצבא ועדיין מסוגלים לצאת ולבלות בימי שישי ופלא שאנחנו גרים במקום שבו אנחנו לא צריכים לחשוש מהמוצא שלנו או מהלאום שלנו. הכל זה פלא.
הרחיבו את תחומי האכפתיות שלכם. תעריכו.
אחרת הכל ישאר בעבר ומה שיישאר לכם הוא הדבר הקשה מכל לאדם - הגעגוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
