על החיים ועל מה שלידם

בדרך כלל אנחנו לא מרבים לשוחח.
בדרך כלל הוא ממעט לדבר.
בדרך כלל גם אני, איתו.
בדרך כלל אם אנחנו מדברים זה על ענייני סרבייבל, עניינים של פיקוח נפש, כמו
מה נאכל היום,
כמו לאן ניסע הקיץ,
כמו אם יש בגדים מוכנים למחר,
כמו מתי צריך לחסן את הכלבה,
ענייני שדרוג של כל מיני,
וכאלה.

 

בעניינים שברומו של עולם, בדרך כלל הדיבורים ביננו נסובים סביב מצב החסה בשטחים.

הוא בעד חיסול כל שדות החסות והבוטנים באשר הן, רק בגלל המזיקים,
אני בעד איסוף המזיקים לבדם, כמו שפעם אספנו את זחלי הפרודניה בשדות הבוטנים או הפלפל, אחד אחד לשקים, ואחר כך מעבירים הלאה, לאחראי, בלי לשאול איך הם בדיוק התפתחו ומה שלומם הבוקר.

בדרך כלל הוא שקוע בענייניו, בספרים שאינני מתמצאת בהם כלל, בשיטוט וירטואלי בכל מיני ספריות, אוניברסיטאות, ספרים, כתבי עת, קריקטורות באנגלית, חדשות באנגלית, ומה לא.
אני להיפך, קודם מה לא, אחר כך חדשות בעברית, קריקטורות בעברית, ציורים וצילומים וסיפורים בהרבה שפות, וחוזר חלילה,  מה לא.

אתמול הוא דיבר איתי על פרחים.

              כל כך התרגשתי, סוף סוף הוא מדבר איתי על פרחים.